לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רנה: שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני או של פלוני בידי

סימן רנה: שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני או של פלוני בידי

 סעיף א

שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני, כותבין העדים כך וכך צוה פלוני אע"פ שאין יודעים אם אמת הוא אומר, לפיכך כשבאים יורשיו לגבות צריכים להביא ראיה.

 

סעיף ב

שכיב מרע שאמר: מנה לפלוני בידי, אם אמר תנו, נותנים. לא אמר: תנו, אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לו לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון. לפיכך אם אמר זה דרך הודאה, ולא היה שם חשש הערמה, נותנים אע"פ שלא אמר: תנו. וכן אם הודה בכתב ידו שכל נכסיו הם של פלוני, הויא הודאה, ולא אמרינן בכי הא אדם עשוי שלא להשביע את בניו.

 

סעיף ג

המקדיש כל נכסיו, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חוב. במה דברים אמורים, בבריא. אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש: מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר: תנו, אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע, וגובה מהפודה, לא מההקדש.

 

סעיף ד

אמר מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומים פרענו, אינם נאמנים, שהרי לא אמר תנו, ומנין ידעו שחייבים ליתן. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: פרענו, נאמנים, ונשבעים שבועת היסת שפרעו. (ויש אומרים דבכל ענין נאמנים לומר פרענו) (טור בשם הראב"ד והר"ר ישעיה).

 

סעיף ה

שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, נאמנים, ונשבעים על זה היסת, אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, אינם נאמנים.

 

סעיף ו

צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון, ומת, ומכרו היורשים כל הנכסים, שלא מצא שמעון לגבות את שלו, גובה מהלקוחות, ואין היורשין נאמנים לומר: פרענוהו, כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו. אבל אם אין כתב הצוואה יוצא מתחת ידו, נאמנים לומר: פרענו, ואם אומרים שלא פרעוהו, חוששים לקנוניא.

 

סעיף ז

ראה שהטמין אביו מעות ואמר: של פלוני הם, או של הקדש הם, אם כמוסר דבריו בלשון צוואה, דבריו קיימין, ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר, אין צריך לקיים דבריו.

 

סעיף ח

בא אחד ואמר ראיתי את אביך שהטמין מעות ואמר: של פלוני הם, או של הקדש הם, אם הם טמונים במקום שהמגיד היה יכול ליטלם, נאמן, ואם לאו, אינו נאמן.

 

סעיף ט

היה פקדון ביד אביהם ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו.