לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רד: אימתי מקבל החוזר בו מי שפרע ומתי נקרא מחוסר אמנה

סימן רד: אימתי מקבל החוזר בו מי שפרע ומתי נקרא מחוסר אמנה

 סעיף א

מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע, ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים.

 

סעיף ב

נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר ליה: תן לי מקחי או החזר לי מעותי, אע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא היה כח במוכר להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר הדמים ואין כאן מקום למי שפרע, ויש אומרים דהוא הדין למי שחוזר בו מפני שהוא ירא להפסיד כל המקח.

 

סעיף ג

הפוסק על שער שבשוק, וקבל דמים ולא היה לו אותו המין שפסק עליו, נתבאר לקמן (בסימן ר"ט) (ע"ל סימן ר"ט סעיף ו).

 

סעיף ד

כיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. (ויש אומרים שאומרים לו הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך (טור בשם הרא"ש), ויש אומרים שאומרים לו ברבים) (מרדכי ס"פ הזהב).

 

סעיף ה

הלוקח מחברו קרקע או שאר מטלטלים, ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים, לא קנה, וכל הרוצה לחזור משניהם חוזר, ואינו חייב לקבל מי שפרע.

 

סעיף ו

מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אע"פ שלא נתן מהדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם, מקבל מי שפרע, ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכל זה בשרשם בפני המוכר, או שאמר לו המוכר: רשום מקחך (ועיין לעיל סימן ר"א).

 

סעיף ז

הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אע"פ שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

 

סעיף ח

וכן מי שאומר לחברו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה, במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם.

 

סעיף ט

יש מי שאומר שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אינם יכולים לחזור בהם, אפילו אם היא מתנה מרובה.

 

סעיף י

מי שהיה לו חוב אצל חברו וא"ל: מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך, ורצה המוכר, יש אומרים שהרי זה כמי שנתן דמים וכל החוזר בו מקבל מי שפרע, ויש חולקים. (ואומרים דאינו קונה אלא בהנאת מחילת מלוה, אפילו לא מחל לו לגמרי רק שהרויח לו זמן הפרעון ואמר ליה: יקנה לי חפץ שלך בהאי הנאה, הוי כנותן לו מעות (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף יא

ראובן שהיה חייב לשמעון מנה, ואמר שמעון לראובן: מטלטל זה אמכור לך במנה, ונתן לו ראובן המנה, יכול שמעון לומר: מנה זה אני גובה בחובי והחפץ לא אתן לך, ואיני במי שפרע. אבל אם אמר ליה ראובן: הא לך עוד מנה ותן לי החפץ, צריך ליתן או יקבל מי שפרע.

הגה: אע"פ שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו ואין צריך לקבל עליו מי שפרע, מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אע"פ שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והני מילי בחד תרעי אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה. וכל האומר לתת לחברו מתנה מועטת ולא נתנה לו, הרי זה ממחוסרי אמנה (הכל בטור). וע' לקמן סימן רמ"ט, ויש אומרים דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה (נ"י פרק הזהב והמגיד פ"ו דמכירה וב"י בשם התוס' ורבנו ירוחם נ"ט ח"ד), וכן נראה עיקר.