סימן ריב: דין מקנה דירת בית או חצירו או מקדיש דבר שלא בא לעולם

 סעיף א

אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה, אלא דבר שיש בו ממש, אבל דבר שאין בו ממש, אינו נקנה, לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה, לא קנה עד שיקנה גוף בית זה לדור בו וגוף אילן לאכול פירותיו.

הגה: האומר: ידור פלוני בבית זה, ולא קצב זמן הדירה, אפילו רק שעה אחת במשמע (הגהות מיימוני סוף ב"ב), ושטר שכתוב בו שראובן נתן לדור בביתו וקנו ממנו על זה, יש לפרש השטר שקנה ממנו בענין המועיל והקנה לו הגוף לדור בו. וכל שכן אם החזירו הקנין למטה בשטר, דודאי ליפוי כח כתבו וקנו ממנו בענין המועיל. אבל אם לא כתב בשטר רק: קנו ממנו שנותן לו לדור בביתו, אינו כלום דאז עיקר הקנין קאי על הדירה ואין בדירה ממש (תשו' רמב"ן סימן ס"ז), שטר שלא היה כתוב בו קנין פירות כראוי, רק כתוב בו שנתן לו כח ליקח הפירות כתקון חכמים, הרי הודה שהקנה לו כתקון חכמים ויש לפרש שנתן לו באופן המועיל (מרדכי פרק מי שמת).

סעיף ב

וכן המוכר לחברו אויר חורבתו ואויר חצירו, אינו כלום אלא אם כן הקנה לו חצירו להכניס בו זיזין, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף ג

אבל אם מכר לאחד בית ואילן וחורבה וחצר, ושייר לעצמו דירת הבית ואכילת הפירות ואויר החורבה ואויר החצר, מהני דהוי כאילו פירש ששייר לעצמו מקום. ואפילו לא הזכיר שיור בחצר כלל, אלא מכר לו בית ואמר לו: על מנת שדיוטא העליונה שלי, אמרינן ששייר לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר.

הגה: ואם שייר לעצמו זכות וגם שייר לאיש אחר, אמרינן כמו ששייר לעצמו בעין יפה ובאופן המועיל כן שייר לחברו, דודאי על ענין אחד נתכוין (תשו' רמב"ן סימן י"ח, וע"ל סימן ר"ט ס"ז).

סעיף ד

המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה, ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירות, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע, ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב, כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם.

סעיף ה

ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחברו, שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל, אפילו להכנס אלא בשעת הוצאת הפירות, ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו. אבל המוכר שדה לפירותיה, אין בעל השדה יכול להכנס בה אלא מדעת הלוקח, ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו.

סעיף ו

ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה זו מחברו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן, כמו שנתבאר בסימן ש"ך.

סעיף ז

דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או יהיה אסור עלי, או אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם, הרי זה חייב לקיים דבריו, שנאמר :ככל היוצא מפיו יעשה, והואיל והדבר כן, אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים, זכו בהם העניים.

הגה: ויש אומרים דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וממילא דבריו בטלים. אבל אם אמר: כשתלד בהמתי, או יוציא אילן זה פירות, וכיוצא בזה, אתננו להקדש או לעניים, חייב לקיים דבריו מטעם נדר (טור בשם הרא"ש), ודוקא אם הנודר קיים, אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו. (מרדכי פרק מי שמת), וסברא האחרונה היא עיקר וכן ראוי להורות. ועיין לקמן סימן רנ"ב סעיף ב, ואם נשבע לקיים המקח, עיין לעיל סימן ר"ט סעיף ד.

סעיף ח

קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות חולין מקדשים לא ילפינן, והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין, שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום, (ויש להחמיר כסברא הראשונה ועיין ביו"ד סוף סימן רנח).

סעיף ט

וכן אם אמר קרקע זה לכשאקננו יהיה הקדש, אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש, הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו.

הגה: וזהו סברת הרא"ש, וחולק על הרמב"ם שסובר שאם אמר לכשאקננו יהיה הקדש, חייב לקיים דבריו, כמ"ש סברתו בסעיף ז, ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם, וכאן כדברי הרא"ש אינו נכון.