לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קעה: אחין שרצו לחלק וכל דיני דבר מצרא

סימן קעה: אחין שרצו לחלק וכל דיני דבר מצרא

 סעיף א

לא היו כאן כל האחים ואותו שלפנינו מבקש לחלוק, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ובקיאים בשומא. ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום. ואם היו מעות וכולם מטבע אחד ושוים אין צריכים שלשה, אלא שנים לראיה בעלמא.

הגה: וכן אם היו הנכסים מופקדים ביד אחד ובאו מקצת האחין, נותנין להן חלקן בדרך הנזכר (מרדכי פרק המפקיד וע"ל סי' ע"ז ס"ט).

 

סעיף ב

אם אחר שחלק זה בפני ג' שלא בפני אחיו ובא אחיו ואמר: אותו החלק שוה בעיני יותר ואני מוסיף דמים יותר ממה ששמתם אותו, שומעין לו לבטל החלוקה, אבל אם בא לבטל החלוקה בלא טענה, ולומר נפיל גורל אחר, אין שומעין לו.

 

סעיף ג

שני אחים שחלקו ואח"כ בא אח שלא היו יודעים בו, בטלה החלוקה. ואפילו שהיה להם שלשה שדות ונטל כל אחד מהם אחת מהן, והשלישית חלוקה ביניהם, וכשבא האח השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם, לא נאמר ישאר כל אחד מהם בשלו, אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל כל החלוקה, ויפילו גורל אחד לכולם. ואפילו נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה בלא גורל, אפילו הכי יכול כל אחד מהשנים לבטל החלוקה, כיון שהיתה בטעות.

 

סעיף ד

וכן אם בא בעל חוב של אביהם וגבה חובו מחלקו של אחד מהם, כגון שעשאו אפותיקי, בטלה החלוקה וחולקין חלוקה אחרת.

 

סעיף ה

אחד מן האחים או השותפין שמכר חלקו לאחר, שאר האחין או השותפין מסלקין ללוקח, ויש אומרים שאפילו אם הוא מצרן מסלקו השותף (או האחין, וכן עיקר).

 

סעיף ו

המוכר קרקעו לאחר, בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו בית דין, יש לחברו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו, ואפילו הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר, והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח.

הגה: ואפילו אם אומר המוכר קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל, אפילו הכי קנה המצרן בעל כרחו של מוכר (תשובת מיימוני ס' קנין סי' ל"ב) וזה הלוקח הרחוק חשוב כשלוחו לכל דבר, ועידי הקנין של לוקח יכתבו שטר בשם המצרן, ואין צריכים קנין אחר. וכן אם הוקרה צריך ליתנה לו כמו שקנאה, ואם הוזלה צריך ליקח אותה כמו שקנאה, אם חפץ בה, ואם תיקן בה והשביחה הוה ליה כיורד ברשות ושמין לו וידו על העליונה. ואי בתר דתבעיה השביחה הוה ליה כיורד שלא ברשות. ואם עקר ממנה נטיעות או קלקל, מנכה לו מן הדמים מה שקלקל, ואפילו קלקל קודם שיבא המצרן. ואם אכל פירות, אותם שאכל אחר שבא והביא מעות לסלקו צריך לשלם ושאכל קודם אינו צריך לשלם. ואם לוה הלוקח קודם שבא המצרן, אין שעבוד הבעל חוב חל עליו, ואינו טורף מהמצרן.

 

סעיף ז

קנאה הלוקח במנה והיא שוה ק"ק, אם היה נותנה כן לכל אדם, כגון שמוכר מחמת דוחק, לא יתן לו המצרן אלא מנה. ואם לא היה נותנה כן לאחר, צריך ליתן לו ק"ק. ואם טען הלוקח שלא היה נותנה כן לאחר והמצרן אומר שהיה נותנה כן לאחר, על המצרן להביא ראיה.

 

סעיף ח

אם מכרה לו בהמתנה, לית בה משום דינא דבר מצרן, אלא אם כן המצרן רוצה לפרוע מיד.

הגה: או שאין המוכר מקפיד ורוצה להמתין למצרן (ד"ע לדעת הטור והרא"ש).

 

סעיף ט

קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה, אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו ק"ק, ואם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם, נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל ק"ק. ואם היו שם עדים שנתן ק"ק, והמצרן טוען שאמנה היתה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקחו ממנו אלא במנה, נותן לו דמים כפי מה שהעדים מעידים ומסלקו, ומשביעו שלקחו בק"ק ונפטר.

הגה: גבאה בחובו, אינו צריך ליתן לו רק כפי שומת בית דין הקרקע, אע"פ שהחוב היה יותר (והוא מהריב"ש בסימן תת"ג).

 

סעיף י

המוכר על תנאי, בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח, אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח בקרקע ולא תשאר בה עילה כלל, ואח"כ יסלק אותו.

 

סעיף יא

היה לשדה הנמכר ד' המצרנים מד' רוחותיו, יד כולם שוה בה ויחלקוה באלכסון, כדי שיגיע לכל אחד חלק על פני כל שדהו, ואם היה ה' מצרנים, כגון שהיו שלש משלש רוחותיו וברוח הד' שנים, אותם השנים חשובים כאחד ונוטלין בין שניהן חלק אחד כאחד מהחלקים שנוטלים השלשה. במה דברים אמורים, כשבאו כאחד, אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו, ואפילו היו המצרנים הרבה, והיה בהם מי שאינו מצרן אלא בחלק קטן מאד, אם קדם הוא וסילק ללוקח או קדם וקנאה (מהמוכר) זכה בה.

הגה: מיהו לכתחילה ימכור לכולם ביחד (המ"מ פי"ב וב"י בשם תלמידי הרשב"א ושכך כתב בעה"ע), ויש חולקין (המגיד פי"ב די"א כן), ואם קדם אחד מהן לקנות, והאחרים טוענין שגם הם רצו לקנותו רק שזה גזם להם להזיק והיה בידו לעשות, ויש להם עדים על כך כשיסורו אונסן יכולין לסלקו מחלקן (ב"י בשם רשב"א ות' רשב"א סי' תתק"ו), וע' לקמן סי' זה סעיף ל"ג. באו קצת מהמצרנים וקצתם במדינה אחרת, אלו שבכאן מסלקין ללוקח והיא שלהם לבדם.

 

סעיף יב

היו הרבה שותפין לרוח אחת לשדה הנמכרת, כל אחד מהם יכול לסלק ללוקח, ואם קדם אחד מהם וסילקו, זכה הוא ואין שאר השותפין יכולין לערער, ולא עוד אלא אפילו היה מצד אחד לשדה הנמכרת שדה משותף בין שנים, ומצד אחד אצלה שדה של אדם אחר, וקנאה אחד מהשותפין בשדה שאצל השדה הנמכרת, אין בעל השדה שבצד אחד יכול לומר לאותו שקנאה: אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול חלקך לצד אחר, אלא חשוב ודאי כמוהו, כיון שיש לו חלק בכל השדה, וכיון שקדם, זכה. והוא הדין שאם קנאה איניש דעלמא, שאחד מהמצרנים יכול לסלקו אע"פ שיש לו שותף, ואין הלוקח יכול לומר לו: שמא יפול חלקך מצד אחר. וכן שדה הנמכרת של שנים, ומכר אחד מהם חלקו לאחר, המצרן מסלקו, ואין הלוקח יכול לומר: כיון שאין החלק שקניתי מסויים, שמא יפול חלקו מצד אחר שאינו מצד השדה שלך.

 

סעיף יג

אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן האחד, אינו יכול לסלקו אלא אם כן מסלקו מכולה או מניחו בכולה.

הגה: ודוקא בשדה אחת, אבל שתי שדות יכול לסלקו מאחת ומניח לו אחת (ב"י בשם תלמידי רשב"א). אבל המוכר קרקע לשנים, יכול המצרן לסלק לשניהם, או לסלק האחד ולהניח האחד.

 

סעיף יד

בעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות, שאם יש לה קרקע מנכסי מלוג ובאו למכור קרקע שאצלו, יכול הבעל לסלק הלוקח, אפילו אם קנו מידה שמחלה ללוקח אינו כלום, והבעל יכול לסלקו. עמדה היא וסלקה ללוקח, וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדוניו וסילק את הלוקח, אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהם, ואם לא רצה, לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים.

 

סעיף טו

המצרן שבא לסלק את הלוקח, וקודם שסילקו מכר השדה שיש לו על המצר, איבד זכותו, וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק הלוקח שקנה סמוך למצר.

 

סעיף טז

מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו, אף על פי שהשליח עצמו מצרן, אינו רשאי לקנות, וכשמכר לאחרים אינו יכול לסלק את הלוקח. (וכן מי שחתם על שטר המכירה בעד, אינו יכול לסלק ללוקח (ר' ירוחם ני"א ח"ד).

 

סעיף יז

מת הלוקח קודם שסילקו המצרן אינו יכול לסלק ליורש. (ויש חולקין) (טור ונ"י פרק המפקיד וריב"ש סי' תק"א) וכן נראה לי עיקר.

 

סעיף יח

נתן הלוקח הקרקע במתנה לאחר, שלא באחריות, אין המצרן יכול לסלקו, והוא שלא יהא רמאות בדבר, (ויש חולקין) (טור ונ"י פרק המפקיד) וכן נראה לי עיקר.

 

סעיף יט

מכרה לוקח ראשון ללוקח שני, וכן אם מכרה היורש או המקבל מתנה, המצרן מסלק את הלוקח.

 

סעיף כ

טרפה בעל חוב בחובו המצרן מסלקו, בין ששמוהו לו בית דין בחובו בין שהגבהו ליה מדעתו, ואם ירצה הנטרף לתת הדמים שהיו עליו בחובו, תחזור לו שדהו לעולם.

 

סעיף כא

בעל חוב של המוכר שטרף מהמצרן, יש מי שאומר שהמצרן חוזר ונוטל מהלוקח, והלוקח נוטל מהמוכר, וחלקו עליו לומר שאין דין המצרן עם הלוקח כלל אלא עם המוכר (וכן נראה עיקר).

 

סעיף כב

יש מי שאומר דמצרן לא יכול לאחותי אינשי אחריני בדוכתיה לסלוקי ללוקח בדינא דבר מצרא, אלא היכא דאקנה ליה בארעא קמייתא דקא תבע מחמתה, והני מילי לאפוקי מיניה דלוקח הוא דלא מפקינן, אבל למהוי בדוכתיה דבר מצרא לאזמוני זוזי ללוקח בזמניה, אפילו שדרינהו ע"י שליח שעשאו בעדים בדוכתיה קאי.

 

סעיף כג

הביאו המצרן והלוקח כל אחד מעותיו, אם היו מעותיו של לוקח טובים משל מצרן, או שהיו ממהרים יותר לצאת בהוצאה, או שאלו צרורין וחתומין ואלו מותרין, בטל זכות המצרן, והוא הדין אם קדם הלוקח ופרע, אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו.

הגה: והוא הדין בכל דבר שיש פסידא למוכר לא תקנו בזה זכות למצרן (טור).

 

סעיף כד

החליף חצר בחצר או בשדה או בכרם, או איפכא, כיון שהוא קרקע בקרקע אין בו דין בעל המצר, (וכן נראה להורות אף על פי שיש מי שחולק), אבל אם החליף חצר בבהמה או במטלטלין, רואין דמי אותו הבהמה או דמי אותן המטלטלין, ונותן לו בן המצר ומסלקו, ואינו יכול לומר לו: תן לי כמו שלקחתי בו, שהערמה היא זאת ואינה מועלת כלום, וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיין שהוא הערמה, אינו מבטל כח המצרן.

 

סעיף כה

אמר המצרן אטרח ואביא מעות, לא נטרינן ליה, ואיבד זכותו. ואם אמר אלך ואביא מעות, אם הוא אמוד שיש לו, ממתינים לו עד שילך ויביא, ואם אינו אמוד, אין שומעין לו. ויש מי שאומר דאי מקמי דאתא לבית דין או לגבי מוכר לא הוה יודע בהני זביני אי נמי ידע בהני זביני ולא הוה ידע בסכום דמיה, כי אמר איזל ואייתי זוזי, אף ע"ג דלא אמיד, נטרינן ליה. ודוקא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה, אבל טפי לא נטרינן ליה.

 

סעיף כו

היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים, ובן המצר רוצה לזורעה, הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר. ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנוטעה יכול לסלקו.

 

סעיף כז

היה מפסיק בינו ובין מצר חברו רכב דקלים או בנין גבוה וחזק או גומא וכיוצא בהם, רואים אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך הדבר המפסיק עד שיתערבו שתי השדות, הרי זה בן מצר שלו ומסלק הלוקח, ואם לאו אינו מסלק הלוקח.

 

סעיף כח

מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו, ואחר כך מכר לו קרקע בצד אותה שבאמצע, רואים אם אותה המעט שמכר לו תחילה היא עידית או זבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה, זכה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו, שהרי הוא עצמו בן המצר הוא מפני אותו מעט שקנה באמצע, ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף בצדו, הרי זה מערים, ובן המצר מסלק אותו מהשדה שקנה בסוף.

הגה: וכן אם נתן לו מעט קרקע במתנה, רואין אם מכר לו אחר כך כל כך ביוקר עד שהבליע המתנה, הרי הערים ויוכל בן המצר לסלקו (תשובת מיימוני דקנין סי' לג). ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה, וכן בכל דבר שיש לחוש לערמה לדחות בן המיצר, מחרימין על כך (הגהות מיימוני פ"ד דשכנים ובית יוסף בשם הגאונים).

 

סעיף כט

בא הלוקח ונמלך בבן המצר ואמר לו: הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו. וא"ל: לך וקח, לא ביטל זכותו, ויש לסלק אותו אחר שיקנה, אלא אם כן קנו מידו. ויש מי שאומר שאם אמר בפני עדים: הוו עלי עדים שנסתלקתי, אין צריך יותר, שרוצה לומר: נסתלקתי כדין בקנין.

הגה: אם אמר הלוקח למצרן לקנות, והוא אומר לא בעינא ליה, יש אומרים דזכה הלוקח מיד, דאינו נעשה שלוחו בעל כרחו (ב"י בשם המרדכי).

 

סעיף ל

במה דברים אמורים, שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה. אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח, כגון שבא המצרן וסייע אותו, או שכרו ממנו, או שראוהו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מיחה בו ולא ערער, אף על פי שהוא בתוך זמן הראוי לסילוק, הרי זה מחל, ושוב אינו יכול לסלקו.

 

סעיף לא

נמלך המוכר בבן המצר למכור לו באותם דמים, ואמר ליה זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה, לא צריך למקנא מיניה.

 

סעיף לב

אם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעות ויתבענו בדין ולא תבעו, איבד זכותו.

הגה: היה אנוס לא אבד זכותו (ב"י). וכן אם שתק מכח טעות, כגון שהיה סבור שדמי המכירה יגיעו לו, ואחר כך כשנודע לו שיגיעו למצרן שלו בא לסלק הלוקח, הדין עמו (תשובת מהרי"ל). ודוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע, אבל אם לקחה בצנעא, לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר וישהה אחר כך מלתובעו בדין.

 

סעיף לג

אם יש עדים שזה איימו לבן המצר, בדבר שיש בידו להזיקו, שלא יערער על המקח, כשיעבור האונס יכול לסלקו.

 

סעיף לד

היה בן המצר במדינה אחרת, או חולה או קטן, ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא ההולך, אינו יכול לסלקו, שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעיתו, שיאמר הקונה: לאחר כמה שנים תצא מידי.

הגה: ויש אומרים דמכל מקום לכתחילה ילך המוכר לפני בית דין, שיודיעו לאוהבי או קרובי המצרן אם רוצה לקנות (מרדכי פרק המקבל).

 

סעיף לה

היו המצרנים רבים ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפילו בקנין, יכולים האחרים לסלקו.

 

סעיף לו

מכר כל נכסיו לאחד, אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה השדה, שהרי היא ואחרת קנה כאחד, ואפילו אם המצרן גם כן רוצה לקנות כל נכסיו בכל מקום שהן, אינו יכול לסלקו.

 

סעיף לז

מכרה למי שקנאה הוא ממנו, אין המצרן יכול לסלקו כיון שכבר מכרה לו, והוא הדין אם מכרה לבן אותו שקנאה הוא ממנו שאין המצרן יכול לסלקו, ויש מי שחולק במכר לבן.

הגה: מיהו לכתחילה אם בא המצרן ובעלים הראשונים ליקח, המצרן קודם. ואם בא אדם אחר ליקח, אפילו לכתחילה אין הבעלים ראשונים יכולים לעכב (ב"י בשם הר"ן ונ"י והגהות אשירי). מכר ראובן לשמעון ושמעון ללוי ולוי חזר ומכר לראובן, המצרן יכול לסלקו (הגהות אשי"רי).

 

סעיף לח

הקונה מהעכו"ם אין המצרן יכול לסלקו.

 

סעיף לט

מכרה לעכו"ם עכו"ם לאו בר דינא דבר מצרא הוא.

הגה: הקונה בצד עכו"ם, יש אומרים דאין המצרן שבצד השני יכול לסלוקיה (ב"י). ויש אומרים דאין לסמוך על זה אלא אם כן יש צד אחר בדבר שאין לסלקו (ת"ה סי' של"ח).

 

סעיף מ

המוכר לעכו"ם או שוכר לו, משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהעכו"ם, עד שינהוג העכו"ם עם בן המצר שלו בדיני ישראל בכל, ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל משלם המוכר, (ודוקא ששמתוהו תחילה, אבל אם לא שמתוהו ואירע בו אונס מן העכו"ם, יש אומרים דפטור לשלם (ר"ן ונ"י והמגיד פי"ב בשם הראב"ד ומרדכי פרק הגוזל קמא וכן נראה לי עיקר) ואם בא לו היזק מכח שכונת העכו"ם בחיי המוכר (ומת), חייב הבן לשלם ממה שירש מאביו, אבל אם לא בא לו ההיזק אלא לאחר מיתת המוכר, יש מי שאומר שלא קנסו בנו אחריו.

 

סעיף מא

במה דברים אמורים, כשיכול למוכרה או לשוכרה לישראל בדמים שנותן העכו"ם. אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות, ואי חזינן שהעכו"ם מכוין לקנות במצר ישראל כדי להשחית נחלתו, הכל לפי ראות הדיין.

 

סעיף מב

המוכר שדה רע כדי לקנות בדמים שדה יפה, או שמכר מקום רחוק כדי לקנות מקום קרוב, אין בהם דין בן המצר, שמא בנתים שיודע למצרן יקנה אחר אותו שדה שהוא רוצה לקנות.

 

סעיף מג

מכר כדי ליתן מנת המלך או שמכר לקבורה או למזון האשה והבנות (ויש אומרים דהוא הדין למזונות עצמו (ב"י בשם תלמידי הרשב"א), אין בו דין בן המצר, ואפילו שלוה לצרכי קבורה או למזון האשה והבנות, או שלוה מחברו לפרוע המס, כשמוכר לפרוע למלוה אין בו משום דין המצר, (ואפילו לכתחילה כשבאו לקנות, כל הקודם זכה) (רמב"ם פי"ב והגהות אשירי בשם ר"ח ובשם תלמידי רשב"א). ויש אומרים דהמצרן קודם (שם הגהת אשרי בשם רש"י).

 

סעיף מד

טען הלוקח ואמר: מפני המס וכיוצא בו מכר לי המוכר, ובעל המצר אומר שקר אתה טוען כדי לבטל זכותי, על בעל המצר להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה ישבע הלוקח היסת.

 

סעיף מה

אפילו היה בדבר ספק, אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר, לפיכך אם טען הלוקח ואמר: גזלן אתה לשדה זו, אריס אתה לשדה זו, או שוכר או ממשכן, צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר ושקרקע זו בחזקתו, וכן כל היוצא בזה.

הגה: וכן במקום שהפוסקים חולקין, אין מוציאין מיד הלוקח, הואיל ומוחזק (תה"ד סי' שכ"ו), מיהו לכתחילה יש למכור למצרן (ב"י).

 

סעיף מו

סלקיה מצרן ללוקח, ואחר כך נודע ששדה זו לא היתה של מצרן, יד הלוקח על העליונה, רצה מחזיק במעותיו, רצה מחזיר למצרן מעותיו וחוזר למקנתו, וחייב לשלם לו כל הפירות שאכל. ואם הנגזל, שבא הקרקע עתה לידו, רוצה לסלק הלוקח משום דינא דבר מצרא, חזינן אי ידע דזבניה והיה יכול לסלקיה בעידנא דסלקיה גזלנא ולא סלקיה, תו לא יכול לסלוקיה. ואי לא ידע ביה מקמי הכי, אף על גב דאתי עליה לבתר דסלקיה גזלנא ללוקח, לא בטלה מצרנותיה בהכי.

 

סעיף מז

המוכר לאשה או ליתומים קטנים, (אבל יתומים גדולים או קטנים שאינם יתומים אית בהו משום בר מצרא (ב"י בשם המגיד פי"ב), אין בו משום דינא דבר מצרא. מכר לטומטום ואנדרוגינוס, אין המצרן יכול לסלקו לפי שהם ספק אשה.

הגה: ודוקא אשה שיש לה נכסים ידועים, או אלמנה שאין לחוש שמערמת וקונה לבעלה ואומרת לעצמה (נ"י פרק המקבל וב"י בשם רשב"א ובשם הרי"ף), קנתה היא ובעלה ביחד, אין יכולין לסלק אפילו הבעל (ריב"ש סי' שס"ט), הקונה מן האשה יש אומרים דלית בו משום דינא דבר מצרא (ב"י בשם הפוסקים), ודוקא מצרן אינו יכול לסלק אשה, אבל שותף יכול לסלקה דשותף עדיף ממצרן (מהרי"ו).

 

סעיף מח

קטן שהוא מצרן, אם רואים בית דין שזכות הוא לו, יסלקו את הלוקח או יטלו לו חלקו עם שאר המצרנים.

 

סעיף מט

המוכר לאחד מן השותפים שלו במשא ובמתן, אע"פ שאינו שותפו בקרקע זכה בה, ואין שאר שותפין או שאר בני המצר נוטלים עמו.

הגה: אם הלוקח לית ליה ארעא ודחיקא ליה שעתא, והמצרן אין צריך לה רק להרווחא בעלמא, יש אומרים דלית ביה משום דינא דבר מצרא (תוס' פ"ק דב"ב והגהות מיימוני פי"ב מה' דעות) ויש חולקין (תוס' בפ"ק דב"ב והגהת מרדכי שם בשם מוהר"ם), ומדברי מוהר"ם סי' שמ ומהרי"ו סי' צ"ט נראה כסברא הראשונה, ודוקא שהלוקח מן העיר ולא יוכל למצוא בית במקום אחר, אבל בלאו הכי המצרן קודם לכולי עלמא (מהרא"י ומהרי"ו סי' צ"ה).

 

סעיף נ

כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שנים, כל אחד מהם אומר: אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם. שכן ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, קרוב ות"ח, ת"ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם. קדם אחד מהן וקנה, זכה, ואין חברו שראוי לקדם לו יכול לסלקו, הואיל ואין אחד מהם בעל המצר.

הגה: יש אומרים דלא מיקרי שכן אלא אם הוא חברו הרגיל עמו, אבל מה שדר אצלו אינו כלום (רבי ירוחם בשם התוס' בהכותב וטור בסי' רנ"ג וכך כתב הרא"ש שם), ויש מי שחולק (רש"י ותוס' בהמקבל).

 

סעיף נא

היה הקרקע של אחד והבנין או האילנות של אחר, אם יש לבעל הבנין או בעל האילנות זכות בקרקע, כל אחד מהם בן המצר של חברו, לפיכך אם מכר אחד מהם חלקו, חברו מסלק הלוקח אפילו (הלוקח) הוא מצרן, אבל אם אין לבעל האילנות או לבעל הבנין זכות בקרקע, אלא כל זמן שירצה אומר לו: עקור אילניך, או הרוס בניינך ומכר בעל הקרקע, זכה הלוקח, ואין בעל האילנות או בעל הבנין מסלק אותו. ואם מכר בעל הבנין או בעל האילן, הרי בעל הקרקע מסלק אותו.

הגה: הבית והעלייה של שנים, ומכר האחד ביתו למצרן, אין בעל העלייה יכול לסלקו דלא מקרי שותפים זה לזה רק דינן כמצרנים (תשובת הרא"ש כלל צ"ו).

 

סעיף נב

וכן אם נמכר קרקע הסמוך לזה שהקרקע לאחד והבנין לאחר, בעל הקרקע קודם לבעל הבנין, אלא אם כן יש לבעל הבנין, זכות בקרקע כמו שנתבאר.

 

סעיף נג

בכל הקרקעות שבעולם יש דין מצרנות, אבל במטלטלין ועבדים אין דין מצרנות. ומחובר לקרקע כקרקע, ויש בו דין מצרנות (ולכן יש דין מצרנות בבתים), והוא הדין במקומות בית הכנסת.

הגה: יש אומרים דהמוכר מקומות בבית הכנסת, בני משפחתו יכולין לסלק המוכר משום פגם משפחה, ויש חולקים (מרדכי פרק המוכר פירות ב' הדעות) ונראה לי דהכל לפי הענין, דאם היה פגם בזה למשפחה, כגון שיושבין משפחות משפחות לבד, יש לדון כסברא הראשונה וכמו שאמרו לענין המוכר קברו וכל כיוצא בזה, המלוים ביחד בחנות, אין לו דין קרקעות ואין המצרן או השותף מסלק הלוקח כמו בקרקעות, ודינו כמו מטלטלין. מיהו אם נראה לבית דין היזק לשותף השני, מצי מסלק ליה, וכן בכל מטלטלין אע"פ שאין בהם דין מצרנות, מכל מקום (אם) שותפין (הן) במטלטלין ואחד מכר חלקו, יכול השותף השני לסלק הלוקח, אם נראה לבית דין שאין השותף השני נוח לו כראשון (מהרי"ק שורש כ וד"ע).

 

סעיף נד

הנותן מתנה אין בה דין בן המצר. היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן, יש בה דין בן המצר. וכמה נותן לו, מה שהיה שוה. אמר הלוקח: כן הוא והערמה עשינו ומכירה הוא ובכך וכך קניתיה, נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין, והוא שיטעון דמים שהן ראויים או יותר מעט, אבל אם אמר על שוה מנה בק"ק קניתי אינו נאמן. היה כתוב בשטר מתנה: וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו ק"ק, נותן לו בן המצר מאתיים ואחר כך מסלקו, ואע"פ שאינו שוה אלא מנה.

 

סעיף נה

הקדש לעניים אין בו משום דינא דבר מצרא.

 

סעיף נו

היתה שדה שאצל המצרן הפקר, ובא אחד והחזיק בה, אם ימצא כמותה במקום אחר של הפקר להחזיק בה, יכול המצרן לסלקו, ואם לאו אינו יכול לסלקו.

 

סעיף נז

הממשכן שדהו ואחר כך מכרו לזה שהוא ממושכן בידו, אין המצרן יכול לסלקו, אבל אם מכרה הממשכן לאחר, אפילו אינו בן המצר אין המלוה יכול להוציא מידו.

הגה: ויש אומרים דאפילו קדם המצרן וקנאה יוכל המלוה לסלקו (טור בשם הרא"ש והמרדכי פרק המקבל וב"י בשם עיטור), וכן נראה לי לדון ולהורות, והוא שנראה לבית דין שלא היה ערמה בדבר שהלוה למוכר כדי שיסלק המצרן (טור). המלוה לעכו"ם על שדהו או ביתו ובא אחר וקנאו, המלוה מסלקו (מרדכי פרק המקבל ותוס' פרק איזהו נשך), המלוה על בית, ולא הלוה על המרתף שתחתיו, אין לו שייכות במרתף, ואם קנה המרתף המצרן מסלקו (נ"י שם וכן דעת הרא"ש).

 

סעיף נח

אם בתחלת המשכונא בא המצרן לערער לעכב ולומר: אני אלוה לך כי שמא כונתך להערים למכור למלוה, אינו יכול לעכב בידו, כי יאמר בעל השדה: זה נוח לי ואתה קשה ממנו. אמנם אם יראה לדיין שיש בו ערמה, דוחין את המלוה. אם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת, הלוה מעכב על המלוה ואין המלוה מעכב על הלוה. ואם אין הלוה חפץ לקנותו, וקנאו אחר, אפילו אינו בן המצר אין המלוה יכול להוציאו מידו. ואם קדם המלוה וקנה, בן המצר מוציאו מידו. (ויש אומרים דלמלוה דין מצרן (טור בשם הר"י ברצלוני וכך כתב הרא"ש והמגיד בשם הרשב"א פי"ב), (וכן נראה עיקר).

 

סעיף נט

השוכר בית מחברו והמצרן רוצה להוציאו מידו לשכרו לעצמו, אין שומעין לו.

 

סעיף ס

מי שיש לו בית בשכירות ובית שאצלו נמכר, אינו יכול לזכות בו מדין בן המצר, ואם קדם וקנאו, בן המצר יכול לסלקו, (ויש מי שחולק, וסבירא ליה דיש בשכירות דין מצרנות) (טור בשם הרא"ש ור' ירוחם בשם הרשב"א בשם ר"י ברצלוני).

 

סעיף סא

שנים ששכרו שדה בשותפות, ואחד מהם רוצה להשכיר חלקו לאחר והשני רוצה לזכות בו מדין בן המצר, הדין עמו כיון שהוא שותף בו.

 

סעיף סב

השכיר ביתו לאחד ואחר כך מכרה לו, אין בו המצר יכול להוציא מידו.

הגה: היה בית וחנות זה על זה ושכרן לשנים ואחר כך בא למכרם, כל אחד מצרן לשלו ולמה שהוא דר בו (ב"י בשם מעשה שבא לידו).

 

סעיף סג

השכיר ביתו לאחד ואחר כך מכרה לאחר, אפילו אינו בן המצר, אין השוכר יכול להוציאו מידו.

הגה: ראובן היה לו קרקע שמעלה ממנו מס לשמעון לשנה, ומכר שמעון המס ללוי, וראובן אומר שהוא מצרן, אם מכר שמעון ממכר עולם הדין עם ראובן, ואם לא מכר רק לשנים קצובים, אינו אלא כמוכר חוב בעלמא שאין בו מצרנות (ב"י בשם הרשב"א).