לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שצד: בהמה שנפלה לגנה והזיקה וכיצד משערין ההיזק

סימן שצד: בהמה שנפלה לגנה והזיקה וכיצד משערין ההיזק

 סעיף א

בהמה שהוחלקה באבן או במימי רגלים ונפלה לגנה ונחבטה על גבי פירות וירקות, או שאכלה, משלם מה שנהנית, ואפילו הלכה מערוגה לערוגה, ואפילו נשארת שם כל היום כולו, אינו משלם אלא מה שנהנית, ומה הנאה יש לה בחבטה שהרי מצאה מקום רך ולא נתרסקו איבריה, אבל אם ירדה כדרכה ואכלה, משלם מה שהזיקה. ואפילו טנפה פירות במי לידה, משלם מה שהזיקה, מפני שתחילתו בפשיעה, וכן אם דחפה חבירתה ונפלה, משלם מה שהזיקה, מפני שהיה לו להעבירה אחת אחת כדי שלא ידחפו זו את זו, (וכן דעת הרי"ף).

הגה: ויש אומרים דאם דחפה חבירתה לא מקרי פשיעה, אלא הוי אונס ופטור. (טור בשם ר"י והרמ"ה והרא"ש), אם העבירה אצל גינת חברו והיה אפשר לה לירד וליכנס לגינה, אפילו נפלה באונס חייב, דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס (טור ס"א ותוספות והרא"ש), ויש מי שחולק בזה (ב"י בשם הרשב"א בשם הראב"ד).

 

סעיף ב

הוחלקה ונפלה ויצאה (והוא ידע) (טור ס"ב) וחזרה לגינה, אע"פ שחזרה שלא לדעת הבעלים, משלם מה שהזיקה, מפני שהיה לו לשומרה שלא תחזור, שהדבר ידוע שכיון שידעה דרך הגינה הרי היא חוזרת מאליה.

הגה: מיהו אם שמרה בשמירה מעולה ויצאה והזיקה פטור (טור).

 

סעיף ג

המעמיד בהמת חברו על גבי קמת חברו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה, וכן אם הכישה (פירוש: הכה אותה) עד שהלכה לקמת חברו והזיקה, זה שהכישה חייב.

הגה: ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהוי כמזיק בידים (המגיד-משנה פרק ד מנזקי ממון וב"י בשם רשב"א), ודוקא הכישה כיוצא בזה, אבל קם לה באפה עד שהלכה שם, פטור, דהוי גרמא בנזיקין (המגיד שם ודלא כדעת הראב"ד).

 

סעיף ד

כל בהמה שהזיקה פירות מחוברים, משערים מה שהזיקה בששים ומשלם מי שנתחייב לשלם. כיצד, הרי שאכלה בית סאה, שמין ששים בית סאה באותה השדה כמה היה שוה, וכמה היא שוה עתה אחר שנפסד בו הבית סאה, ומשלם השאר. וכן אם אכלה קב או רובע, אפילו קלח אחד, שמין אותו בששים.

 

סעיף ה

אכלה פירות גמורים שאינם צריכים לקרקע, משלם דמי פירות גמורים בשיווייהן, אם סאה דמי סאה, ואם סאתים דמי סאתים.

 

סעיף ו

הרי שאכלה פירות דקל אחד וכן הקוצץ פירות דקל חברו ואכל, אם היה דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות, משערים אותו בששים על גבי הקרקע, ואם דקל פרסי וכיוצא בו הוא שהתמרים שלו יפות ביותר, משערים הדקל בפני עצמו כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה.

הגה: ויש אומרים דאם לא נגמר גדולו משערין בששים, ואם נגמר גדולו משערין כמו שהוא (טור ס"ז).