לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן ת: שור שהיה רודף אחר חברו או שנים רודפים או שנים נרדפים

סימן ת: שור שהיה רודף אחר חברו או שנים רודפים או שנים נרדפים

 סעיף א

שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: לא כי אלא בסלע לקה, המוציא מחברו עליו הראיה, אפילו ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא, ואם טען הניזק: אתה יודע ששורך הזיק, נשבע היסת שאינו יודע. במה דברים אמורים, במועד, אבל בתם פטור אף מהיסת, שהרי אם הודה היה פטור הואיל והוא קנס.

 

סעיף ב

היו שנים רודפים אחר אחד, והרי עדים שאחד מהם הזיק ואינם יודעים איזה משניהם, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: שורך הזיק, שניהם פטורים. ואם היו של איש אחד, חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם, ואם היו מועדים, משלם נזק שלם מנכסיו. במה דברים אמורים, ששני השוורים עומדים. אבל אם מת אחד מהם או אבד, והיה אחד מהם תם, אע"פ שהם של איש אחד, פטור, שהרי אומר לו: הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך.

 

סעיף ג

היו שני השוורים הרודפים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר: הגדול הזיק, והמזיק אומר: קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק, והמזיק אומר: תם הזיק, המוציא מחברו עליו הראיה. (לא היה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק, משלם המזיק כמו שאומר). ואם טען הניזק: אתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך, הרי המזיק משלם מה שהודה, ונשבע שבועת התורה על השאר.

הגה: ויש אומרים דאין כאן שבועה כלל, דהוה ליה כטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור אף במה שהודה, ואפילו תפס מפקינן מיניה (טור ס"ב בשם הרא"ש). ודוקא טען הניזק ברי, אבל אם טוען שמא, משלם המזיק כמו שהוא טוען (שם).

 

סעיף ד

היו הנזקין שנים, אחד גדול ואחד קטן, והמזיקים שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר: גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר: לא כי אלא הקטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן, או שהיה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר: תם הזיק את הגדול ומועד את הקטן, המוציא מחברו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה ברורה פטור המזיק, שהרי זה כטענו לו חטים והודה לו בשעורים, שהוא נשבע היסת ופטור אף מדמי שעורים. (זו היא סברת י"א שכתבתי בסמוך אבל יש מחלקים דאם היו כאן עדים שאומרים אחד מהם הזיק אלא שאינם יודעין איזה הוא, משלם כמו שאמר מזיק, ולא מקרי כהאי גוונא טענו חטין והודה לו בשעורין (הרב המגיד פרק ט דבבא מציעא), (וכסברא הראשונה שכתב המחבר שמקרי הודאה וכמו שנתבאר). ואם תפס הניזק הרי זה משלם לקטן מהגדול ולגדול מהקטן כמו שהודה המזיק, ואפילו תפס בעדים, נוטל כמו שאמר המזיק אבל אינו נוטל כפי דבריו, ודוקא תפס קודם שבא לבית דין, אבל לאחר שבא לבית דין לא מהניא ליה תפיסה, אפילו ליטול כדברי המזיק.