לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תג: שמין השוורים לניזק ואם פיחתו או הותירו

סימן תג: שמין השוורים לניזק ואם פיחתו או הותירו

 סעיף א

שמין השוורים בנזיקין. אם שבר כלי הוא או בהמתו, אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים והמזיק ישלים עליהם.

 

סעיף ב

פחת הנבילה לניזק ושבח הנבילה חולקים אותו המזיק והניזק. כיצד, שור שוה מאתים שנגחוהו ומת, והרי הנבילה שוה בשעת מיתה מאה, ובשעת העמדה בדין פחתה והרי שוה פ', אין המזיק משלם אלא ק', ואם היה תם משלם לו נ מגופו. (נ"י). (ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה, אבל אם לא נודע לו, הפחת על המזיק עד שיוודע לניזק, ויש אומרים דהוא הדין אם הוזלה (טור ס"ח), ויש חולקין דבזולא אף על גב דלא נודע ליה הוי של ניזק (נ"י פרק הנ"ל). השביחה הנבילה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין ק"כ, הרי המזיק משלם תשעים ואם היה תם משלם מ"ה מגופו, וזהו וגם את המת יחצון (שמות כא, לה).

הגה: מיהו אם השביחה כל כך עד שחצי שבח הוא יותר מדמי ההיזק, לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח (טור).

 

סעיף ג

על המזיק לטרוח בנבילה עד שממציא אותו לניזק. כיצד, כגון שנפל השור לבור ומת, מעלה הנבילה מהבור ונותנה לניזק, ואחר כך שמין לו פחת נבילה, שנאמר: (שם כא, לג) כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו, מלמד שהוא חייב להשיב את הנבילה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק, ואם היה תם חצי הפחת.