לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תיח: נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו

סימן תיח: נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו

 סעיף א

אש הוא אב, דכתיב (משפטים כב, ה) כי תצא אש ומצאה קוצים, והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו, ויש לו דין אש לפטור בו טמון.

 

סעיף ב

כתיב (שם) כי תצא אש אפילו מעצמה, שהדליק בתוך שלו והלך ודלק בתוך של חברו, אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו, או שליחכה נירו, חייב לשלם הכל, אלא אם כן הרחיק כשיעור, אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור.

הגה: וכל זה במדליק בתוך שלו, אבל במדליק בתוך חברו, אפילו עברה כמה מילין, חייב (טור ס"א).

 

סעיף ג

וכמה שיעור הרחקה, הכל לפי גובה הדליקה, ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה, חייב לשלם נזק שלם.

 

סעיף ד

הרחיק כראוי, ועברה והזיקה, פטור שזו מכה בידי שמים הוא. וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים, ורחבם שמונה אמות פטור, (ויש אומרים דאם הנהר רחב שמונה אמות, אפילו אין בו מים, והיאור, אפילו כל שהוא ויש בו מים פטור) (טור ס"א). עברה גדר אומדים גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים והקוצים המצויים שם, אם אינה ראויה לעבור, פטור, ואם ראויה לעבור, חייב.

 

סעיף ה

במה דברים אמורים, באש הקודחת. אבל אם היה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב, והיו עצים מצויים שם, אין לה אומד אלא אפילו עברה אלף אמה, חייב.

 

סעיף ו

נפלה דליקה בחצרו, ונפל גדר שלא מחמת הדליקה, ועברה הדליקה בחצר אחרת, אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו, חייב, למה הדבר דומה, לשורו שיצא והזיק, שהיה לו לשמרו ולא שמרו.

 

סעיף ז

השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה (פירוש: מענין לבת אש) שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו.

 

סעיף ח

שלח הבעירה ביד הפקח שהבעיר, חייב לשלם, והשולח פטור. וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה, השומר חייב.

 

סעיף ט

אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים, המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כלם פטורים. (ואם הרוח מצויה האחרון חייב (טור ס"ד), (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה מנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב (המגיד פי"ד דב"מ), ליבה וליבתו הרוח חייב.

הגה: ויש אומרים דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות, אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור שם וב"י בשם הראב"ד והרא"ש), ויש אומרים דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

 

סעיף י

עשה האחד האש ובא אחד והוסיף, אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב, ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב.

 

סעיף יא

הכופף קמתו של חברו לפני הדליקה, כדי שתגיע בה הדליקה, אם כפפה במקום שתוכל הדליקה להגיע ברוח מצויה, חייב לשלם, ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (ואם הרוח שאינה מצויה כבר מנשב, ואח"כ כפפה, חייב בכל ענין) (המגיד הנ"ל).

 

סעיף יב

גמל שהוא טעון פשתן, ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה, בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי, בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. ואם הניח החנוני נרו מבחוץ, הוא חייב לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל, ואפילו הוא נר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק.

הגה: ויש אומרים דאם הדליקה במקום אחד ונתפשט האש למקום אחר, חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק. ואם הגמל סכסך האש בכל הבירה, חייב על כולו נזק שלם (טור סימן ו), ועיין לעיל (סימן שצ"ב) חלוקין אלו.

 

סעיף יג

טמון באש, פטור. שאם הדליק גדיש חברו והיו טמונים בו אפילו מוריגים (פירוש: קרשים נקובים ובהם יתדות של עץ או של ברזל שדשים בהם התבואה) וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש, פטור, ורואים מקום הכלים הטמונים כאלו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש, וכך ישלם לו, במה דברים אמורים, במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חברו וכלו חציו, כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לו לגדור ולא גדר. אבל אם הדליק בתוך של חברו, או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו, כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה, חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר, כמו שנתבאר לעיל בסימן צ', ובבית חייב על כל דבר, שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם, וכל מי שיטעון בעל הבית שהיה בבית, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהם שהם שלו או שרגילים להפקיד בידו (ועיין לעיל סימן צ).

 

סעיף יד

המשאיל מקום לחברו להגדיש בו, והגדיש והטמין בו כלים, והדליק המשאיל (דהיינו שעשה המשאיל אש ויצאה והדליקה) (טור) ושרף הגדיש והכלים שבתוכה, אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד.

 

סעיף טו

השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים, או להגדיש שעורים והגדיש חטים, או שהגדיש חטים וחיפם בשעורים, או שהגדיש שעורים וחיפם בחטים, אינו משלם לו אלא דמי שעורים בלבד.

 

סעיף טז

מי שראה דליקה שמתקרבת לקמת חברו, והלך וכיסה הקמה, אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשאו טמון, הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

 

סעיף יז

אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו, הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאלו הזיקו בידו, (שאע"פ) שאש ממונו הוא, הרי הוא כמו שהזיק בחציו, והוא שהיה האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק, אבל אם לא היה ראוי להגיע שם, כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש, אפילו אם היה אפשר לו לגדרה, כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם, שאינו חייב אלא בנזק בלבד, ופטור מארבע דברים.

 

סעיף יח

הניח לחברו גחלת על לבו, ונשרף, פטור, אפילו התרו בו, שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרוג חברו. אבל אם הניח גחלת על בגדו של חברו ונשרף, חייב, שאינו חושש לסלקו כיון שזה חייב לשלם לו. ועבדו כגופו ושורו כבגדו.

הגה: ויש אומרים דעבד קטן דינו כשור (נימוקי-יוסף ס"פ כיצד). ויש אומרים דוקא בשור כפות, אבל בשור שאינו כפות פטור (טור סי"ד בשם רשב"א והרא"ש).