לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רל: המוכר לחברו מרתף של יין והלוקח יין והחמיץ

סימן רל: המוכר לחברו מרתף של יין והלוקח יין והחמיץ

 סעיף א

האומר לחברו מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה, (פירוש: להשהותו להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל) (או אומר מרתף זה אני מוכר לך למקפה) (טור), או שמכר לו מרתף של יין סתם, הרי הלוקח מקבל עליו עשרה קנקנים בכל מאה שלא יהיה יינם טוב אלא כבר התחיל להשתנות, יתר על זה לא יקבל, (וכל שאפשר לומר שלקחו לשתות מעט מעט הוי כאלו אמר למקפה) (המגיד פ"י).

 

סעיף ב

א"ל: מרתף של יין אני מוכר לך למקפה, (או שאמר ליה מרתף אני מוכר לך למקפה), (טור) או שאמר ליה: חבית של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל.

 

סעיף ג

אמר לו: מרתף זה של יין, נותן לו יין הנמכר בחנות שהוא בינוני, לא רע ולא יפה, (והוא הדין אם אמר חבית זה של יין) (טור).

 

סעיף ד

אמר ליה: מרתף זה אני מוכר לך, אפילו כולו חומץ הגיעו.

 

סעיף ה

המוכר יין לחברו, ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד, אינו חייב באחריותו, ואע"פ שא"ל: לתבשיל אני צריך לו, ואם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות (אם אמר לו למקפה) (טור).

 

סעיף ו

מכר לו יין ונשאר בקנקניו של מוכר והחמיץ, אם אמר לו: למקפה אני צריך, או שאמר לו: לשתות מעט מעט אני צריך, והחמיץ, מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך. ואם לא אמר ליה: למקפה, וגם לא אמר לו: לשתותו מעט מעט, אינו יכול להחזיר, שהרי אומר לו: למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ.

הגה: ודוקא ששהה יותר משיעור יומים דאורתיה דהאי לוקח למשתי כהדין חמרא (טור בשם רבנו האי).

 

סעיף ז

המוכר חבית של שכר לחברו, והחבית של מוכר, והחמיצה, בתוך ג' ימים הראשונים, הרי הוא ברשות מוכר ומחזיר את הדמים, מכאן ואילך ברשות לוקח.

 

סעיף ח

המוכר חבית של יין לחברו כדי למכרה מעט מעט, והחמיצה במחציתה או בשלישיתה, חוזרת למוכר, ואם שינה הלוקח הנקב שלה, או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר, הרי היא ברשות הלוקח.

 

סעיף ט

וכן המקבל חבית של יין מחברו כדי להוליכה למקום פלוני למכרה שם, וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיצה, הרי זה ברשות מוכר, מפני שהחביות והיין שלו.

 

סעיף י

האומר לחברו: יין מבושל (או מבושם) (טור והרי"ף והרא"ש) אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת (אם הוא בקנקנין של מוכר) (טור). א"ל: יין ישן אני מוכר לך, נותן לו משל שנה שעברה, מיושן משל שלשה שנים, וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג. ובמקום שיש מנהג ידוע, הכל כמנהג המדינה.

הגה: שכר אין דינו כיין, וכל שהחמיץ תוך שלשה לקנייתו הרי זה ברשות מוכר, לאחר שלשה ברשות לוקח. ואם נתנו הלוקח לקנקניו הרי זה מיד ברשות לוקח (טור). ראובן תובע לשמעון מכרת לי יין בחזקת יין טוב, ושמעון אומר מה שטעמת אתה נוטל, הדין עם המוכר. ואם אומר שאח"כ ערבו וזה כופר, ישבע ויפטר (מרדכי ס"פ הזהב).