סימן רצא: דין שומר חנם מאימתי מתחייב בשמירה וכיצד הוא השמירה

 סעיף א

שומר חנם פטור בשבועה מגניבה ואבידה, ואינו חייב לשלם כי אם בפשיעה.

סעיף ב

שומר חנם הוא, שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא קבל עליו לשומרו. ואפילו לא קיבל בפירוש אלא שאמר לו הנח לפני, הוא שומר חנם. אבל אם אמר לו הנח לפניך, או הנח סתם, (או שאמר לו: הרי הבית לפניך) (רמב"ם פ"ב מה' שכירות וטור), אפילו שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל, אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו. ומכל מקום מי שהיה מהלך בדרך ואמר ליה חברו: הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו הניחם כאן על החמור, והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם והוה ליה פושע וחייב לשלם.

הגה: דלא אמרינן דאם אמר: הנח סתם, לא הוי שומר חנם, אלא במקום המשתמר, אבל בדרך וכיוצא בו ודאי קבל עליו שמירה (טור בשם תשובת הרא"ש). ויש חולקין וסבירא להו דאפילו במקום שאינו משתמר לא הוי שומר חנם, עד שיאמר: הנח לפני. (מרדכי פרק האומנים ודעת עצמו מגמרא דפרק האומנין אליבא דחכמים).

סעיף ג

בקש מחברו שיתן רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתן, אינו חייב בשמירתן כלל.

סעיף ד

אפילו כשקיבל עליו אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב.

הגה: שמעון קבל ספרים מראובן להוליכם למקום אחר ונלקחו במכס, ואומר שראובן פשע שאמר שאין נותנין מכס מספרים, ובלא כן לא היה מקבל עליו השמירה כי אין רצונו לטרוח בדבר המכס, הדין עם שמעון (מהרי"ק שורש קנ"ה).

סעיף ה

ויש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור, או שאמר: הנח לפני, ונסתלקו הבעלים משמירה, חייב עליו אם פשע, אע"פ שלא משך, ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך, ובמקום שמשיכה קונה.

סעיף ו

אם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד, אע"פ שלבסוף נאבד באונס בענין אחר, חשיב פושע וחייב לשלם. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו, והניחם במחיצה של קנים, והיו טמונות בעובי המחיצה ונגנבו משם, ואמרו חכמים אע"פ שזו שמירה מעולה לענין גניבה, אינה שמירה כראוי לענין האש, ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בנין, פושע הוא, וכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף ז

המפקיד אצל חברו בין כלים בין מעות, ואמר תן לי פקדוני, ואמר לו השומר: איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד (מהר"ם פרק המפקיד).

סעיף ח

באו עליו גנבים וגנבו הפקדון, ואלו צווח היו באים בני אדם להציל, חייב דכיון שלא צווח פשע, ואפילו אם באו אנסים, צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד כנגדם. ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב, ודוקא בחנם, אבל אם לא היה מוצא מי שיבא לעזרו אלא בשכר, פטור.

סעיף ט

פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי, ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה, פטור, אע"פ שתחילתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב, עכשיו שמתה כדרכה פטור, שלא גרמה לה יציאתה. אבל אם גנבה גנב מהאגם ומתה כדרכה בבית הגנב, הרי השומר חייב אע"פ שהוא שומר חנם, שאפילו לא מתה הרי היא אבודה ביד הגנב, ויציאתה גרמה לה להיגנב, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף י

העלה הבהמה לראש ההר ונפלה ומתה, הרי זה פשיעה, מתה שם כדרכה פטור.

סעיף יא

עלתה מאליה, אפילו לא עלתה בעל כרחו, אין זו פשיעה, אלא דומה לגנבה, ופטור שומר חנם.

סעיף יב

שומר חנם שהניח הבהמה ונכנס לעיר, ובא ארי ודרסה, זאב וטרפה, אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור, אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם. ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס, רואים אלו היה יכול להציל אם היה שם חייב, ואם לאו פטור.

סעיף יג

כיצד דרך השומרים, הכל לפי הפקדון. יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים, ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות פשתן הגדולים וכיוצא בהן. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או בארגז ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהם.

הגה: יש אומרים דסתם תיבות חתורות אצל עכברים, וצריך להשים בגדים וכדומה על נס ולא להניח בתיבות (מרדכי פרק כיצד הרגל), והכל הוא לפי הענין (הגהות אלפסי החדשים פרק המפקיד).

סעיף יד

השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו, ונגנב משם או אבד, אפילו נאנס שם כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית, הרי זה פושע, וחייב לשלם. ואע"פ שהניח הפקדון עם שלו, אם ראוי לשמירה, פטור, ואם אין המקום ראוי לשמירה, חייב, בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל אחרים.

סעיף טו

הכספים והדינרים ולשונות של זהב ושל כסף ואבנים טובות, אין להם שמירה אלא בקרקע, ויתן עליהם טפח עפר, או יטמינם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לקורה. אפילו לא יתנם באמצע עובי הכותל, רק שיכניס טפח בתוכו, אבל לא באמצע הכותל, שמא יחפרו הגנבים ויגנבו. אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה, או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו, הרי זה פושע וחייב לשלם.

סעיף טז

המפקיד אצל חברו כספים ערב שבת סמוך לבין השמשות, אינו חייב לטרוח ולקבור אותם עד מוצאי שבת, ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקברם, ולא קברם, ונגנבו או נאנסו, חייב, ואם תלמיד חכם הוא המפקיד, אינו חייב עד שישהא אחר שיבדיל כדי לקברן, (ויש אומרים דהוא הדין אם הנפקד תלמיד חכם) (טור בשם הראב"ד).

סעיף יז

התנה הנפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע, וכן כל דבר ודבר שיניחנו עם שלו, הכל לפי תנאו.

סעיף יח

במה דברים אמורים, שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, בשעה שגנבים מצוים ואנשים רמאים, שמחפשים אחריהם. אבל במקום דליכא כל הני, אין צריך לכסותם בקרקע, אלא מניחם במקום שמניח מעותיו, (ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד) (מרדכי פרק המקפיד וב"י).

סעיף יט

אפילו בשעה שגנבים מצויים, לא אמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אלא במפקיד סתם אצל חברו לשמרם, אבל מפקיד מעות אצל חברו כדי להתעסק בהם וירויח, פשיטא דהוי כמו אמר לו בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע.

סעיף כ

המפקיד כספים אצל חברו בדרך להוליכם לביתו, או ששלח עמו מעות ממקום למקום, צריכים שיהיו צרורים ומונחים בידו, או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו, עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי, ואם לא קשרם בדרך הזאת, אפילו נאנס, חייב לשלם שהרי תחילתו בפשיעה.

סעיף כא

כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד. (וכן אם הנפקד החזיר הפקדון לאשת המפקיד, פטור (מרדכי פרק המפקיד, וע"ל סימן ש"מ סעיף ח), אבל אם מסר לבניו ובני ביתו הקטנים, או לעבדיו בין גדולים בין קטנים, או לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סומכין על שלחנו, ואין צריך לומר אם מסרם לאחר, הרי זה פושע וחייב לשלם, אלא אם כן הביא השומר השני ראייה שלא פשע, (וכן אם הניח אחרים ליכנס במקום שהפקדון מונח, אע"פ שאינן בחזקת גנבים, אם נגנב חייב לשלם דהוי פשיעה) (ת"ה סימן של"ג).

סעיף כב

מי שהוא ידוע בודאי שאינו רגיל לשמור הפקדון אלא למסרו ביד אחר שאינו שרוי בביתו ואינו סומך על שלחנו, דינו כמוסר לבני ביתו.

סעיף כג

מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו, ונתנם השומר לאמו והחביאה אותם, ולא טמנה אותם, ונגנבו, ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו, שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד, ואע"פ שלא אמר להם: פקדון הם, יש לו לטעון: כל שכן שהיתה נזהרת בהם אם היתה סבורה שהם שלו, וכן אין אמו חייבת לשלם, שהרי לא אמר לה שהם פקדון, ואמרו חכמים ישבע השומר שאותם המעות עצמם הם שנתן לאמו, ותשבע אמו שהחביאה אותם ונגנבו, ויפטרו שניהם וכן כל כיוצא בזה, (ודוקא במעות וכיוצא בזה בדבר שאינו מסויים, צריכין שניהם לישבע, אבל אם הוא חפץ מסויים נשבע השני ולא הראשון) (המגיד פ"ד דשאלה ונ"י בשם הר"ן).

סעיף כד

מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיעם שהוא פקדון, ולא שמרו כדרך השומרים, שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון, ובעל הבית פטור, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. (ואם אין להם לשלם, יש אומרים דבעל הבית חייב לשלם (טור בשם הרא"ש ובסימן ע"ב בשם בה"ת), ויש אומרים דפטור) (טור בסימן זה בשם הרמב"ם והמגיד פ"ד דשאלה).

סעיף כה

מעשה באחד שהפקיד כשות אצל אחר, והיה לשומר כשות אחרים, ואמר לשמשו: מזה הכשות תשליך לתוך השכר, והלך השמש והשליך מכשות של פקדון, אמרו חכמים השמש פטור שהרי לא אמר: מזה תשליך ומזה אל תשליך, ודימה שהוא מראה מקום ואינו מקפיד על זה, וכן בעל הבית פטור, שהרי אמר לו: מזה השלך, ואינו משלם אלא דמי מה שנהנה בלבד. לפיכך אם נעשה השכר חומץ, פטור מלשלם, בין כך ובין כך חייב השומר בשבועה שכך אירע, וכן כל כיוצא בזה, ואם היה כשות הפקדון רחוק ממקום הטלת השכר, ושלו קרוב, ושהה השליח לבא, והיה שם בעל הבית ולא אמר ליה דבר, חייב, לפי שכשראה אותו שוהה הוי ליה להעלות על דעתו קודם שישליכנו לתוך השכר שממקום רחוק הביאו, ואם היה שומר שכר יש מי שאומר שבין כך ובין כך חייב, שהוה ליה לפרש ולומר: לא תשליך מזה.

סעיף כו

שומר שמסר לשומר חייב, אפילו אם הוא שומר חנם ומסר לשומר שכר, דאמר לו: את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. אפילו אם ידוע לכל מה שהשני טוב וכשר יותר מהראשון.

הגה: מיהו שומר שמסר לשומר לפני המפקיד ולא מיחה פטור (מרדכי פרק המפקיד), לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני, הרי השומר הראשון פטור מלשלם, והוא שלא ימעט שמירתו, אבל אם מיעט שמירתו, כגון שהראשון היה שומר שכר והשני שומר חינם, או שהראשון שואל והשני שומר שכר, פושע הוא הראשון ומשלם, אע"פ ששאל או שכר בבעלים, ואם יש עדים ששמר השני כראוי, נפטר שומר ראשון. ואפילו לא היו שם עדים, אם השומר הראשון ראה ויכול הוא לישבע, הרי זה נשבע ונפטר (ועיין סימן ע"ב סעיף ל).

סעיף כז

במה דברים אמורים, שאין שומר חינם חייב אלא בפשיעה, בסתם שומר. אבל אם התנה שיתחייב אף באונסין, חייב אף בדברים בלא קנין.

סעיף כח

המפקיד אצל חברו, בין בחנם בין בשכר, או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים אם הדבר שלהם או שכרם, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר, ואבד מחמת הפשיעה, הרי זה פטור, שנאמר (שמות כב, יד) אם בעליו עמו לא ישלם. במה דברים אמורים, כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, או שהיו שאולים או שכורים אצלו מקודם לכן, כיון שהם עמו במלאכתו בשעה שנטל, אע"פ שלא היו עמו במלאכתו בשעה שנאבד, פטור, אבל אם נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחילה, ואחר כך שכר הבעלים או שאלם, אע"פ שהיו הבעלים עמו במלאכתו בעת שנאבד חייב.