לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קפג: עשה שליח לקנות לו חטין וקנה לו שעורים

סימן קפג: עשה שליח לקנות לו חטין וקנה לו שעורים

 סעיף א

הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה, ולא לקחה, אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח (במעות המשלח), מוציא ממנו בעל כרחו.

 

סעיף ב

הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלים, והניח מעות חברו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו, מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאים. ואם היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו, הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיודיענו. ואם מפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות, הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו.

הגה: קנאה סתם במעותיו יכול לומר אחר כך: לעצמי קניתי (ב"י בשם ר"ן פ"ב דקידושין), ודוקא בקרקע סתם, אבל בקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאה למשלח, ולא יכול לחזור בו (ר"ן ספ"ב דקידושין). קנאה באחד מדרכי הקנאה בלא מעות, זכה המשלח, ואפילו מכרה השליח אינו כלום (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

 

סעיף ג

שליח שקנה לעצמו במעות המשלח, אע"פ שזקפן עליו במלוה, המקח של משלח.

הגה: מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו, יש אומרים דקנה לעצמו (המגיד פ"ז דמכירה ומרדכי פרק הגוזל קמ"א), ויש אומרים דבכל ענין הוא של המשלח (רבנו ירוחם נכ"ז ח"א וב"י סימן קע"ו שתי הדעות).

 

סעיף ד

ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי, וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון, ואע"פ שחזר שמעון אחר משיכה ואמר: לעצמי כוונתי לקנות, אינו נאמן, אף על גב דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי, אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה, ואמר שקונה לעצמו, אפילו חזר בין מתן מעות למשיכה, קנה לעצמו אי יהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה. אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון, ואזל ויהיב זוזי למוכר בשמא דראובן, ומקמי משיכה הדר ביה שמעון ואמר: לעצמי אני קונה, לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנויי ליה. במה דברים אמורים, בדאמר: זבין לי, אבל אי אמר: אייתי לי דאזבין ואזל וזבין לנפשיה זכה.

הגה: ראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד, ושמעון שתק וקנאה, ושוב אומר: לעצמי קניתי, אם קנאה במעות שלו זכה שמעון במה שקנה, ואפילו אם נתרצה בתחילה בפירוש, יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי, אבל אם קנאה במעות ראובן, צריך לחלוק עמו (ב"י בשם עיטור והגה"מ פ"ד דב"מ), ואין המשלח יכול לחזור בו, ואפילו קנה שמעון במעות עצמו (ב"י בשם רשב"א).

 

סעיף ה

נתן מעות לשלוחו לקנות לו חטים, בין לסחורה בין לאכילה, והלך וקנה לו שעורים, או בהפך, אם היה בהם הפסד הוא לשליח, ואם היה בהם ריוח הוא למשלח.

הגה: והוא הדין אם נתן לו מעות במחצית שכר נמי דינא הכי (טור), וכן אם שלחו עם סחורה להוליכה למקום פלוני והשליח הוליכה למקום אחר, אם הפסיד ההפסד לעצמו ואם הרויח הריוח לשניהם (טור סימן קע"ו ורבנו ירוחם נתיב ל ח"א).

 

סעיף ו

היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. (מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח (ר"ן פרק אלמנה ניזונית ותשובת רמב"ן סימן ס).

 

סעיף ז

שלח שלוחו לקבל מעות מהעכו"ם, וטעה העכו"ם ונתן לו יותר, הכל לשליח.

הגה: ודוקא שידע השליח בטעות קודם שבאו ליד המשלח, אבל אם לא ידע בטעות ההוא ונתנו ליד המשלח, הכל של המשלח (מרדכי פרק אלמנה ניזונית), ומי שהיה עושה סחורה עם העובדי כוכבים, ובא חברו וסייעו, והטעה העכו"ם במדה או במשקל או במנין, חולקין הריוח בין שעשה עמו בשכר או בחנם (מרדכי פרק הנ"ל ותשובת מיימוני דקנין סימן כ"ב וד"ע אף להרא"ש).

 

סעיף ח

ראובן שלח את שמעון שיקח לו בגד בהקפה, וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו המעות לפרוע, ונמצא שהמוכר שכחם, צריך להחזירם לראובן, ואינו יכול לומר: אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העובד כוכבים, וגם אינו יכול לומר: אני רוצה לקדש השם ולהחזירם לעובד כוכבים.

 

סעיף ט

והוא הדין אם ראובן חייב מעות לעכו"ם, ונתנם לחברו לפרעו ושכחם העכו"ם, יחזיר לראובן.

הגה: וכן מי שנתן ביד חברו חמשים זהובים לפשר עם בעלי חובות שלו, ופשר בכ"ה, המותר למשלח (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות), וכן אם נתן לו מאתים לשלם לעכו"ם, והשליח הטעה לעכו"ם ונתן לו רק מאה, והעכו"ם סבור שנתן לו מאתים, דהכל למשלח, דהוה ליה כאלו מחל העכו"ם חצי החוב, דהוי של משלח (הגהות מרדכי פרק אלמנה ניזונית).