סימן קפח: אין שליחות לעכו"ם ויש שליחות לעבד ואשה
סעיף א
אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם, וכן אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מהדברים.
סעיף ב
עושה אדם שליח איש או אשה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה, הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצוה, נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני דעת והם חרש, שוטה וקטן, אינם נעשים שלוחים, ולא עושים שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה. לפיכך השולח בנו קטן אצל החנוני, (ונתן בידו פונדיון שהוא שני איסרין ונתנו לחנוני), ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, ואבד את השמן ואת האיסר, החנוני חייב לשלם, שלא שלחו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת, וכן כל כיוצא בזה.
הגה: ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו, אם שברו הקטן, החנוני פטור, אלא אם כן לקחו מידו ומדד לאחרים והחזירו לידו (טור). ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור.
סעיף ג
האומר לחברו: מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני, אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו, נפטר ואינו חייב באחריותו.
סעיף ד
השולח לחברו לשלוח לו על ידי שליח מעות שהיו לו בידו מלוה או פקדון, נתבאר בסימן קכ"א.
סעיף ה
כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח, בטל השליחות מכל וכל.
סעיף ו
מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון, אין המשלח חייב לשלם לו נזקו. (ועיין לעיל סימן קע"ו סעיף מ"ח).