סימן עה: אם המלוה והלוה צריכין לברר הטענות כל דיני המחוייב שבועה מן התורה או מדרבנן, ומי שאינו יכול לישבע, וכל שטוען התובע ונתבע ברי ושמא
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן עה: אם המלוה והלוה צריכין לברר הטענות כל דיני המחוייב שבועה מן התורה או מדרבנן, ומי שאינו יכול לישבע, וכל שטוען התובע ונתבע ברי ושמא

סימן עה: אם המלוה והלוה צריכין לברר הטענות כל דיני המחוייב שבועה מן התורה או מדרבנן, ומי שאינו יכול לישבע, וכל שטוען התובע ונתבע ברי ושמא

 סעיף א

התובע את חברו בבית דין מנה לי בידך, בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך הלוית אותו, או הפקדת בידו, או הזיק ממונך, שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו. וכן הנתבע, אם משיב: אין לך בידי כלום, או איני חייב לך כלום, צריך לברר דבריו, דשמא טועה וסבור שאינו חייב לו, והוא חייב לו., ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו.

הגה: ואם אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר, יפסיד, ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, וכיוצא בזה, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו: ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים (מרדכי פ"ק דב"מ והרא"ש בתשו' כלל קז), וע"ל מה שכתבתי סי' ע"ב סעיף י"ז.

 

סעיף ב

מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים, חייב לישבע מן התורה שאינו חייב לו אלא חמשים ונותן החמשים שהודה, ואם יש אחד שמסייעו, יש אומרים שפוטרו משבועה, ויש אומרים שאינו פוטרו (וע"ל סימן פ"ז סעיף ו).

 

סעיף ג

אם לא תבעו אדם, אלא הוא מעצמו אומר: מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשאר לו חמשים, פטור אף משבועת היסת. (בעה"ת שער ז' ושער ל"ח ורמב"ם פ"ד מהל' טוען, דין זה).

 

סעיף ד

כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים, ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים.

הגה: ויש אומרים דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קניין, אבל אם כתבו שטר, או שיש כאן קנין, אין עדים מחייבין אותו שבועה, דשטר הוי כהילך (מרדכי פרק הנשבעין). ויש מי שחולק (ב"י בשם הר"ן פ' הדיינים ועיין לקמן ריש סימן פז). במה דברים אמורים, כשתבע מלוה. אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון, והלה אומר אין לך בידי כלום, ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה חמשים, הוחזק כפרן, והתובע נשבע ונוטל.

 

סעיף ה

מנה לי בידך מהלואה פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך, והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונה פרעתיך כך וכך ומהלואה שניה פרעתיך כך וכך, ומתוך טענתם הכירו הבית דין שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרים, הוי ליה כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים, שהרי הבית דין עדים במה שהודה שנשאר עליו, וישבע שבועה מן התורה על השאר.

הגה: ודוקא שהכירו הבית דין שהודה עדיין במקצת לפי חשבונו, אבל אם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו, לא מקרי הודאה במקצת (ב"י בשם הרשב"א), וע"ל סימן פז סעיף ה'.

 

סעיף ו

המודה במקצת ונתנו מיד, ואמר אין לך בידי אלא כך והילך, פטור משבועת התורה אבל נשבע היסת (וע"ל סי' פז כל זה).

 

סעיף ז

מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, או שאמר אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה, כיון שכופר בכל, פטור משבועת התורה ונשבע היסת, ואפילו שנים מעידים שהלוהו, ואינם יודעים שפרעו, נאמן בשבועת היסת לומר יש לי בידך כנגדן או מחלת לי (וע"ל סי' פז כל חלוקי שבועת היסת).

 

סעיף ח

(ע"ל סי' שס"ד ס"ה) מנה לי בידך שגזלתני, והלה אומר לא היו דברים מעולם, משביעים אותו היסת, ואם הודה מקצתו, או שעד אחד מעיד שגזלו, משביעין אותו שבועת התורה.

 

סעיף ט

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע ופטור, ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם. ואפילו אם טען תחלה טענת ברי אין לך בידי, וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי, נשבע היסת שאינו יודע ופטור. מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת, אבל אם רצה, יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין, (ואם חזר אחר כך ואמר נזכרתי שפרעתיך, נאמן בשבועה (מרדכי פ"ק דכתובות משערי רב אלפס).

 

סעיף י

לא תבעו אדם, אלא מעצמו אמר לחברו: הלויתני או הפקדת אצלי, או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך, פטור, ואם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם. אבל אם אמר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי או אם גזלתיך, הואיל ובלא תביעת אדם אמר כן פטור אף לצאת ידי שמים.

 

סעיף יא

אמר ליה חייב אני לך מנה, והלה אומר ודאי לי שאינך חייב (לי) כלום, פטור, אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב דהוי כאילו מחל לו.

 

סעיף יב

מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו או שאמר (הנתבע) איני יודע אם פרעתיך, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

 

סעיף יג

מנה הלויתיך והרי עד אחד, והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך, או שאומר לו אתה חייב לי כנגד אותו מנה, אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה, כגון שלא זזה ידו מתוך ידו, או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו, וכן אם טען תחלה לא היו דברים מעולם, ואחר כך הוציא עליו עד אחד וחזר ואמר לויתי ופרעתי, בכל אלו הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

הגה: אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי, לא אמרינן דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דנאמן במיגו, כן הסכימו האחרונים ז"ל (המגיד פ"ד דטוען וריב"ש סוף סימן שצ"ב). טענו חטפת חפץ, ויש לו עד אחד שחטפו, והוא אומר ודאי חטפתי אבל שלי הוא, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

הגה: יש אומרים דווקא כהאי גוונא, שהעד מעיד שלא בא לידו בתורת משכון, אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון ואינו זוכר כמה הלוה עליו, המלוה נאמן בשבועתו לומר כמה הלוה עליו ולא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה וכו' הואיל ובא לידו בדין (הרשב"א בתשובה סימן אלף מ' וסימן תתקצ"ח), ויש חולקין (הרמב"ן בתשובה סימן פד, וכמ"ש לעיל סימן עב סי"ח). מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם, והתובע אינו צריך לישבע אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין. אבל אם השיבו: חמשים לויתי ממך ופרעתיך וחמשים האחרים איני יודע אם לויתי אם לאו, ישבע היסת שפרע החמישים ושאינו יודע מהחמישים שתבעו בהם.

 

סעיף יד

לא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, אלא בשבועה דאורייתא, אבל אם מן התורה הוא, פטור משבועה, אע"פ שמדרבנן חייב, לא מקרי מחוייב שבועה.

 

סעיף טו

יש אומרים דלא אמרינן בשבועה הבאה על ידי גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם, בין שלא היה יכול לישבע על עיקר שבועה הבאה עליה גלגול וצריך לשלם, (אלא ישבע וכו' על הגלגול או מהפכה על שכנגדו) (טור) ובין שיכול לישבע על עיקר השבועה ושעל ידי גלגול אינו יכול לישבע, ויש אומרים שכיון שנתחייב שבועה מן התורה על הכפירה, והוא טוען על הגלגולים: אינו יודע, קרינן ביה שפיר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

 

סעיף טז

התובע ליורש הלוה מלוה על פה, לא שנא אם אמר היורש איני יודע אם לוה אם לאו, ויש עדים שלוה, לא שנא אמר: איני יודע אם פרע אם לאו, לא שנא אמר: חמשים ידענא וחמשים לא ידענא, פטור אפילו בלא שבועת היורשים אלא שמחרים סתם על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום, אבל אם הודה בחמישים וכפר בחמישים, שאמר חמשים חייב לך ולא יותר, הרי הוא כשאר מודה במקצת ונשבע שבועה דאורייתא.

 

סעיף יז

כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל, כיצד, אמר לו: כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני, פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב, כיון שתובע אומר שמא, והנתבע אינו מודה לו, ואומר ברי, וכן אם אמר לחברו: נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים, אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו, והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר אתם עידי, אינו כלום, שיכול לומר משטה אני בך. אבל אם טען לחברו: הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים: אתם עידי או אתה אמרת: אתם עידי ואין העדים כאן, זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים: אתם עידי, ואם יהפכנה עליו, ישבע הטוען שהודה לו באתם עידי ויטול.

הגה: ויש אומרים דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון: שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד לשמעון, יכול להשביעו היסת (מרדכי פ' הדיינים ותשובת מיימוני סוף קנין ס"ו) וכך נראה לי להורות.

 

סעיף יח

טענו שניהם ספק כגון שטענו: הלויתיך ואיני יודע כמה, והשיבו אמת שהלויתני ואיני יודע כמה, אין הנתבע נשבע אפילו היסת, ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים, ויש אומרים שכיון שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל. ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו.

 

סעיף יט

טענו איני יודע כמה הלויתיך אבל לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה, או שטענו מנה והלוה אומר אמת לויתי ממך ואיני יודע כמה, יש לבית דין לחקור ולשאול לו: אע"פ שאינך יודע הסכום אתה יודע לכל הפחות שאתה חייב לו פרוטה, ואם הודה הרי הודה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ודוקא שטענו דבר שהוא אמור בו. ומחרים סתם על מי שלקח מה שאינו חייב לו. (אבל) אם אומר אפילו בפחות משוה פרוטה איני יודע בודאי, הרי זה נשבע היסת ונפטר מדיני אדם. ויש אומרים שאפילו לא שאלוהו בית דין חייב לשלם, שהרי אין הודאתו פחות משוה פרוטה.

 

סעיף כ

טענו סבור אני שיש לאבא בידך מנה, בין שתובע ללוה עצמו בין שתובע ליורשיו, אין לו עליהם שבועה כלל, אלא חרם סתם. אבל אם טענו: ברי לי שמנה לאבא בידך, אם הודה במקצת, נשבע שבועת התורה, ואם כפר הכל נשבע היסת (בין תבעו ללוה עצמו בין תבעו ליורשיו) (טור).

 

סעיף כא

האומר לחברו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים, פטור אף משבועת היסת, ויש אומרים שחייב לישבע שבועת התורה. (ועיין סימן זה לקמן סעיף כג).

 

סעיף כב

אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי שהוא כתב ידו, יש מי שאומר שמשביעין אותו היסת.

 

סעיף כג

טענו בספק על פי העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה, והוא כופר והביא העד, משביעו שבועה דאורייתא כאלו היה טוענו טענת ברי.

הגה: אבל אם אין העד לפנינו להעיד לא מקרי טענת ברי מה שאמר ששמע מפי אחרים, ואין משביעין על טענה זו, דהוי טענת ספק (טור בשם הראב"ד), ויש אומרים דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן, אפילו קרוב שלו, משביעין אותו היסת (טור בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וב"י בשם הרמב"ן והר"ן ונ"י פ' הדיינים), וכן נראה לי להורות, ודוקא שאותו שאומר מפיו אין נוגע בעדות (ת"ה סימן ש"מ).

 

סעיף כד

האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או פרעתיך, ואמר התובע: תשבע לי היסת, והשיב הנתבע: הלא יש לך שטר עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו, אומרים לו: הבא השטר, ואם אמר התובע: לא היה לי שטר מעולם, או היה לי שטר ואבד, אומרים למלוה: בטל כל שטר שיש לך עליו קודם לזמן הזה ואח"כ תשביעהו היסת, או תחרים סתם ואחר כך צא ובקש השטר.

 

סעיף כה

אמר הנתבע איני נשבע עד שתבטל כל עדים שיש לך עלי מתביעה זו, אין שומעין לו.