לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן עט: דין האומר לא לויתי וחילוק שבין צא תן לו או חייב אתה ליתן לו

סימן עט: דין האומר לא לויתי וחילוק שבין צא תן לו או חייב אתה ליתן לו

 סעיף א

טענו מנה הלויתיך וכפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו והמלוה אומר לא נתפרעתי, הרי זה חייב לשלם.

הגה: דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ונאמן על עצמו יותר מק' עדים ומה שאומר לא לויתי הרי הוכחש בעדים (טור), ואין המלוה חייב שבועה, שהרי הוחזק זה כפרן, ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך שני פעמים, אין משביעין אותו היסת על טענה זו, וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואמר ליה לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן ומשלם.

 

סעיף ב

התובע מחברו מנה והשיב לו יתכן שאתה חייב לי כמו המעות שאתה תובע ממני, יש מי שאומר דהוי כאומר יתכן שאתה חייב לי ואיני חייב לך והרי כפר וכאומר לא פרעתי דמי.

הגה: וע"ל סימן פ"א סעיף כ"ג אם יוכל לומר: טעיתי בהודאה, במקום מיגו.

 

סעיף ג

מי שהודה בבית דין שחייב לזה התובע מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו, והרי עדים, הרי זה עדות מועלת ועושים על פיהם, שהרי לא הכחיש עדותם ואינו כאומר לא לויתי מעולם.

הגה: ודוקא שטען שפרעו קודם שבאו העדים, אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן (נ"י פ"קמא דב"מ).

 

סעיף ד

אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני, ואמר לו לא היו דברים מעולם, ובאו עדים שמנה לו, אע"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה, הוחזק כפרן. ואם יטעון אחר כך דרך: מתנה נתנם לו או פרעון היו, אינו נאמן. אבל אם טען תחילה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היה או בפרעון חובי, נאמן כיון שאינו מכחיש העדים ונשבע היסת, ונפטר. ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה, וטען זה לא היו הדברים מעולם, ודאי הוחזק כפרן על פי העדים. אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו הודיתי לו כל מה שאומר כדי להוציא חובי ולא חששתי להודות לו שהיה דרך הלואה כיון שלא ראיתי עדים, טענתו טענה, ונשבע היסת ונפטר.

 

סעיף ה

טענו מנה לי בידך, ואמר לא היו הדברים מעולם ועדים מעידים שהלוהו, וחזר ואמר פרעתיך, הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם, ואין המלוה צריך לישבע, ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר, ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם.

 

סעיף ו

וכן אם טען לא היו הדברים מעולם והוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו, הוחזק כפרן, ואין המלוה צריך לישבע, אפילו אם אין נאמנות בשטר.

 

סעיף ז

וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואמר לא היו הדברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב ידו בבית דין, או שראו עדים שהוא כתב ידו, הוחזק כפרן ומשלם, ואינו נאמן לומר פרעתי עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שפרע בפניהם.

הגה: מי שהודה בבית דין שחייב לחברו ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו והרי עדים שפרעתי לו, נאמן.

 

סעיף ח

כל מה שהוחזק כפרן, שכנגדו נוטל בלא שבועה, ואם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין.

 

סעיף ט

אינו מוחזק כפרן אלא אם כן כפר בבית דין ובאו ב' עדים והכחישוהו, אבל הטוען לא היו הדברים מעולם, וחייבוהו שבועה, וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי, או איני יודע, או שטען הלוה איני יודע וחזר וטען לויתי ופרעתי, הואיל ולא הכחישוהו עדים, אלא שמדקדק בשבועתו לעשותה כתיקונה, כיון ששתי הטענות באות לפוטרו, ישבע שאינו יודע, ויפטר.

הגה: ואפילו במקום דאיכא למימר דמה שהודה משום שראה עדים שבאו, מכל מקום הואיל והודה קודם שבאו עדים לא הוחזק כפרן (ב"י מ"כ ומרדכי פ' הנשבעין) וכן אם היה קול בעיר שלוה, אם לא שהקול מפורסם דאז הוי כאלו כבר באו עדים דמי (הגהות אשירי ס"פ המקבל והמרדכי פרק ח"ה) כמו שנתבאר לעיל סימן עב סעיף יח, וכן אפילו הכחישוהו עדים, אם לא היתה הכפירה בבית דין, לא הוחזק כפרן, אבל אם התובע אמר לעדים שכפר בפניהם אתם עידי שטען לא לויתי, ושתק הלה, אם חזר ואמר פרעתיך קודם לכן, אינו נאמן, אבל אם אמר פרעתיך אחר כך, נאמן.

 

סעיף י

מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים הן, למחר אמר ליה בפני בית דין תנהו לי, אמר לו נתתיו לך, נשבע היסת ונפטר, אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי, והעידו עדים שהודה לו, הוחזק כפרן, שכבר הודה שהיה לו בידו, והודאתו כק' עדים דמי. אם אמר לו אין לך בידי, סתם, לא הוחזק כפרן, שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי שאמרתי היינו לומר שפרעתי לך, והוא הדין אם אמר איני חייב לך, או שקר אתה טוען, (או שאמר איני יודע מה אתה אומר) (מרדכי פ"ק דכתובות) שיכול לתקן דבריו.

 

סעיף יא

אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני, השיבו: לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם, ובאו עדים שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו, לא הוחזק כפרן, דמלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתיה. אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אותו פלוני ופלוני ואמרו לא היו הדברים מעולם, נתבאר בסימן ע.

 

סעיף יב

אמר לו פרעתיך מנה בסחורה פלונית שהיה השער שלה כך וכך, והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך, ותובע ממנו המותר, וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר, הוחזק כפרן שבני אדם נותנים דעתם לזכור סכום השער, לפיכך גובה ממנו המלוה מה שנשאר מהחוב בלא שבועה. הודאה בבית דין או עדות בבית דין, כמלוה בשטר דמי. ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו, במה דברים אמורים, כשלא קבל הדין עד ששלחו בית דין של ג' שהיו יושבים מעצמם במקום הקבוע להם והביאוהו כמו שנתבאר בסימן לט, אבל שנים שבאו לדין, ותבע אחד מהם את חברו ואמר לו מנה לי בידך, ואמר לו הן, בין שאמרו חייב אתה ליתן לו, בין שאמרו צא תן לו, ויצא ואמר פרעתי, נאמן, וישבע היסת שפרעו, לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו, אין כותבים לו שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית (וע"ל סי' לט סעי' ט).

 

סעיף יג

שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו צא תן לו, ויצא, וחזר ואמר: פרעתי, ועדים מעידים אותו שלא פרעו, כגון שלא זזה ידם מתוך ידו, הוחזק כפרן לאותו ממון.

הגה: אבל אם לא אמרו כך אלא אמרו שתבעו לפניהם ולא פרעו, לא הוחזק כפרן דדלמא פרעו אחר כך (הרא"ש פ"ק דמציעא), אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו, ויצא וחזר ואמר פרעתי, ועדים מעידים שלא פרעו, כגון שלא זזה ידם מתוך ידו, לא הוחזק כפרן, שזה נשמט מהם עד שיחקרו דינו, לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שפרעו, ולא היו שם עדים שמכחישין אותו פעם שנית, הרי זה נשבע היסת שפרעו ונפטר, לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד, כשיודה הלוה או כשיתחייב שבועה בבית דין, אומר לו בבית דין: הוו עלי עדים שלא יפרעני או שלא ישבע לי אלא בפני עדים.

 

סעיף יד

במה דברים אמורים, דציית דינא אבל אם יצא מלפני בית דין בסרבנות ושמתוהו, אינו נאמן לומר פרעתי, וגובה אפילו ממשעבדי, לפיכך כותבים למלוה אפילו בלא דעת הלוה.

הגה: מי שקבל לפני בית דין לפרוע לחברו ואחר כך בא ואמר כבר חייב לי, אינו נאמן, דודאי אלו היה כך לא קבל עליו בבית דין לפרוע, אף על גב דיש לו מיגו דיכול לומר פרעתי, במקום חזקה אלימתא כי האי לא אמרינן מיגו (ב"י סימן ע"ה בשם רשב"א).