סימן פא: אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן פא: אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך

סימן פא: אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך

 סעיף א

אמר לחברו מנה לי בידך, אמר ליה בפני עדים הן, למחר אמר ליה תנהו לי והשיב משטה הייתי בך, נאמן וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו, ואפילו לא טען משטה הייתי בך, אלא לא היו דברים מעולם, פטור, דמילי דכדי (פירוש: דברים שאין בהם ממש) לא דכירי אינשי.

הגה: ולא אמרינן טענת משטה אלא ביחיד המודה, אבל לא בציבור המודים דאין דרכן להשטות (ריב"ש סימן שע"ו). מי שאמר לחתנו העשיר תלמד עם בנך ואני משלם לך, פטור, כיון דלאו עני הוא ובלאו הכי חייב ללמד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך, ואף על גב דלא טעין טענינן ליה אף על גב דלא טענינן ליה בשאר משטה (מרדכי פרק זה בורר, ואגודה תשובת מהר"ם).

 

סעיף ב

במה דברים אמורים, בבריא אבל שכיב מרע שתבעו חברו והודה, אינו יכול לומר משטה הייתי בך, שאין אדם משטה בשעת מיתה.

הגה: והוא הדין אחרים שהודו לו או שתקו לצוואתו, דהוי כהודאה ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע (מרדכי פ' ז"ב).

 

סעיף ג

בבריא נמי דוקא איהו גופיה מצי למטען: משטה הייתי בך אבל אי לא טעין, לא טענינן ליה אנן, אבל ליורשיו טענינן שמא לא כיון אביהם אלא להשטות.

 

סעיף ד

יש מי שאומר שאם התובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו בו, אע"פ שיש עדים שהוא ממונו של זה הנתבע, שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה.

 

סעיף ה

לא מהני טענת השטאה אלא כשתבעו והודה, אבל אם לא תבעו, והוא הודה מעצמו, אינו יכול לטעון משטה הייתי בך (וע"ל סימן זה סעיף יד).

 

סעיף ו

אם כשתבעו הודה בפני בית דין או שהודה בפני עדים וייחדום לעדים, בין שאמר להם הנתבע: אתם עדי בהודאה זו, או שאמר התובע: אתם עדים, ואמר הנתבע כן תהיו עדים, או ששתק הנתבע, שוב אינו יכול לומר: משטה אני בך, אבל יכול לטעון פרעתי.

 

סעיף ז

הא דמהני אתם עידי, דוקא כשתבעו מנה ואמר ליה: הן, ואחר כך אמר אתם עידי, ושתק לו, אבל אם אמר לו מנה לי בידך, והלה שתק ואמר התובע לעדים: אתם עידי, ושתק הנתבע, אין שתיקתו כלום, דלא הוי שתיקה כהודאה אלא שכשהודה לו תחלה ואמר ליה: הן, וכשאמר התובע: אתם עידי, שתק, אבל כששתק מתחלה ועד סוף, יכול לומר לא חששתי להשיבך.

הגה: מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חברו בפני אבי הבן, ואבי הבן שתק, שתיקה כהודאה דמיא, ואע"פ שלא דבר האב כלום דהוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה ולמחות (מרדכי פרק זה בורר, ע"ל ר"ס של"ו), וכמו שיתבאר בסמוך סעיף יג).

 

סעיף ח

אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה, ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה, אע"פ שלא אמר אתם עידי, ואע"פ שאין התובע עמו, הרי זה עדות גמורה ומשלם על פיהם.

 

סעיף ט

הודה בפני עדים הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אף על גב דליתנהו לעידי הודאה,, כי אתו עידי ראיה ומסהדי דאודי קמי הנך, חייב.

 

סעיף י

הודאה בפני עד אחד, הוי הודאה, בין לישבע על פיו אם כפר, בין לפרוע אם הודה שהודה בפניו.

 

סעיף יא

החביא לו עדים אחורי הגדר ואמר ליה: מנה לי בידך, אמר ליה הן, אמר ליה: רצונך שתודה לי בפני עדים, והשיב לו: הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפיני שאשלם לך מיד, והעדים שומעין כל זה, פטור.

 

סעיף יב

כל שראו ההלואה אפילו בהכמנה (פירוש תרגום וארב וכמן) מעידים עליה.

 

סעיף יג

החביא לו עדים בכילה, ואמר ליה: מנה לי בידך, אמר ליה הן, אמר לו: ערי ושכבי להוו סהדי עלך, אמר ליה לא, אינה הודאה, אבל אם שתק הויא הודאה, ודוקא כהאי גוונא, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים, דלמה אמר ערי ושכבי להוו סהדי עלך אם לא שהיו שם, אבל אי לא בעי ליה לאסוקי אדעתיה כגון שאמר אתם עדי, וזה אינו יודע שיש שם עדים ושתק, אין הודאתו הודאה.

 

סעיף יד

לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי, וכשתבעו אמר ליה: אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע (פירוש: שלא לראות שבע ועשיר) את עצמי הודיתי, נאמן, (ואין חילוק בזה בין עני בין עשיר) (נ"י פרק מי שמת) בין שהיה בריא כשהודה בין שהיה שכיב מרע, ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו, אינו נאמן לטעון: לא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי, ויש מי שאומר שאפילו היתה ההודאה בפני התובע, נאמן לטעון: לא הודיתי אלא כדי שלא להשביע את עצמי. ולענין שבועה: אם טען תן לי מנה שאתה חייב לי אם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת בפניהם שאתה חייב לי, אע"פ שהוא אומר טענת, שלא להשביע את עצמי, צריך לישבע היסת דדל מהכא עדים, חייב לישבע על תביעתו, אבל אם אמר ליה תן לי מנה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי, והוא טוען טענת שלא להשביע, אף שבועה אינו צריך.

הגה: טענת שלא להשביע טוענין לו אע"פ שהוא אינו טוען (ועיין לקמן סימן זה סוף סעיף כא). בית דין שהכריזו על כל מי שבידו של יתומים יודיע לבית דין הוא או שלוחו, והודה אחד על ידי שליח, לא יוכל אחר כך לומר: שלא להשביע הודיתי, מאחר שלא הודה מעצמו שהרי היתה שם קצת תביעה, גם לא יוכל לומר משטה הייתי שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו (ריב"ש סימן שצ"ב).

 

סעיף טו

לדעת האומר שאפילו היה התובע בפניהם יכול לטעון טענת שלא להשביע, אפילו אמר אתם עידי ושתק, יכול לטעון שלא להשביע הודיתי כיון שמעצמו הודה.

הגה: ויש חולקין מאחר שאמר אתם עידי לא יוכל לומר: כדי שלא להשביע הודיתי (טור).

 

סעיף טז

יש מי שאומר שטענת שלא להשביע אינה מועלת אלא כשמודה מעצמו, אבל אם תבעו והודה, אינו יכול ליפטר בטענת שלא להשביע.

 

סעיף יז

אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה, או שהודה בקנין או במעמד שלשתן, אינו יכול ליפטר בטענת השטאה ולא בטענת שלא להשביע.

הגה: (עי' ד"מ סי' כ"ג) ודוקא כתב ידו שביד חברו, אבל אם נמצא כתוב אצלו ששטר זה של פלוני (מרדכי פ' ז"ב) או שכתב שם פלוני על חפץ פלוני, אפשר לומר שלא להשביע עצמו עשה כן (וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן ס"ה סעיף כ"ב).

 

סעיף יח

מי שמת ונמצא כתוב באחד משטרותיו שטר זה חציו לפלוני, לא זכה אותו פלוני בחצי השטר. הודה בפני עדים בלא קנין אף על פי שאמר להם כתבו שטר, אם לא אמר: אתם עידי לאו הודאה היא.

 

סעיף יט

המוסר לחברו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה אע"פ שלא אמר אתם עידי, הויא הודאה.

 

סעיף כ

המודה לחברו בחזקת שהוא חייב לו, או מסר לו שטר בעדים, ועדים חתומים עליו, ואחר כך נתברר הדבר שטעה, לאו הודאה היא.

 

סעיף כא

אע"פ שהמטמין עדים אינו עדות, וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו, וכן האומר לחברו בפני עדים: מנה לי בידך, ואמר לו הן, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן, אומרין בית דין לנתבע למה לא תתן מה שיש לו אצלך, אם אמר אין לו אצלי כלום, אומרים לו: והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך, או הודית מעצמך, אם עמד ושלם מוטב, ואם לא טען, אין טוענים לו, אבל אם טען משטה הייתי בך, או לא היו דברים מעולם, או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, פטור ונשבע היסת, כמו שנתבאר. ויש אומרים שאפילו לא אמר אלא איני חייב לך כלום, פוטרו הדיין, ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, אע"פ שהוא לא טען כן.

הגה: טענת שלא להשביע לא שייכא אלא כשהודה מעצמו, וטענת משטה לא שייכא אלא כשתבעו בעל דבר (טור).

 

סעיף כב

הודה בפני בית דין של שלשה, בין שהודה מעצמו בין שתבעו אחר והודה, אינו יכול לחזור אלא תוך כדי דבור.

 

סעיף כג

תבעו בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני, אפילו אמר כן בפני בית דין, אינה הודאה להוציא אותו פלוני מידו.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהוי הודאה, מיהו יוכל אחר כך לומר: טעיתי בהודאתי ושל אחרים הם, במגו דהחזרתים לאותו פלוני, אבל לא יוכל לומר טעיתי בהודאתי ושלי הם, אע"פ שיש לו מיגו, דהודאת פיו הוי עליו כעדים, ולא יוכל לומר אחר כך טעיתי אף על גב דיש לו מיגו (מרדכי פרק ח"ה), מיהו מחשבון שכתב על פנקסו, יוכל לומר טעיתי אף על גב דליכא מיגו (מהרי"ק שורש פ"ה), וע"ל סימן קכ"ו סעיף י"ג.

 

סעיף כד

ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן ואמר ראובן אתם עידי, הוי הודאה. וכשיבא לוי לתובעו, אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע, אע"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי, ולא עוד אלא אפילו לא אמר ראובן: אתם עידי, אינו יכול לומר ללוי: משטה אני בך.

 

סעיף כה

ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם, ואמר שמעון הן, ולוי שתק, אם אמר ראובן לעדים: אתם עידי, ושתק שמעון, הוי הודאה לגבי שמעון, אבל לגבי לוי לא הוי הודאה, ואפילו היו שמעון ולוי שותפים אין האחד מתחייב בהודאת חברו.

 

סעיף כו

האומר לחברו מנה לך בידי הילך מהם חמשים, ולא אמר אתם עידי, יכול לומר משטה אני בך לגבי החמישים שעדיין לא נתן לו, אבל מה שנתן נתון.

 

סעיף כז

אם הודה מעצמו לפני שכיב מרע שחייב לו מנה, אינו יכול לטעון טענה שלא להשביע.

 

סעיף כח

אמר מנה לפלוני בידי, ולא אמר אתם עידי, וקפץ ונשבע על הודאתו, ובא הלה ותבעו, והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר, אין שומעין לו, וכן אם יטעון, שכחתי ונשבעתי והייתי סבור שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלום, אין שומעין לו.

הגה: ותקיעת כף הוי כשבועה, ודוקא כשמודה בדבר או איכא עדים, אבל אם כופר או אמר על תנאי כך וכך, נאמן (ר' ירוחם סוף נג).

 

סעיף כט

המודה לחברו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך, אין צריך לומר: אתם עידי, בין שהיא מלוה בשטר בין שהיא מלוה על פה, שאין שייך כאן לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע, והוא הדין למוחל חובו בפני עדים שאין צריך לומר אתם עידי וכן אין צריך לומר כתובו. (וכך כתב מור"ם לעיל סי' נ"ט סס"ג)

 

סעיף ל

המתעסק בשל חברו ונותן לו ריוח בכל שנה, ולבסוף טען שלא היה שם ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן לו בשביל קרן, אי יהיב ליה רווחא באפי סהדי, אי נמי מודה ליה דכי יהיב ליה בשם רווחא אמר ליה לאו כל כמינה למיחשב ליה השתא לשם קרנא, וגבי ליה כוליה אף על גב דלא אמר אתם עידי, (מיהו אם יוכל לברר שטעה, טענתו טענה) (ב"י בשם התרומות), אבל אי יהיב ליה בסתמא, משתבע דלא הוי ביה רווחא, ויחשוב מה שנתן לו בקרן, ויש מי שאומר שאפילו נתן הריוח בפני עדים אם לא אמר: אתם עידי אפילו נתנם לשם ריוח, ישבע עכשיו שלא היה ריוח, וכל מה שנתן יעלה לו לשם קרן.

 

סעיף לא

ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק, ועשו עליהם שטר, ונשבעו לתת לו חצי הריוח, שאל ראובן מעותיו, ונתנו לו מנה, שאל מהם הריוח. אמרו ליה: כך וכך הרווחנו ולא יותר, אמר ראובן לשמעון אתה אמרת לי שהרווחתם חמשים, אמר לו שמעון לא אמרתי לך כלום, ומפני כח השטר שהיה לו עליהם ולא היה כתוב בו שום פרעון, הוצרכו לתת לו מה שאמר, ועתה בא לוי ותבע לראובן שלקח מהם ריוח שלא כדין, שלא הרויחו, הדין עם ראובן.

 

סעיף לב

ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה עליו מכמה שנים, ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח, ושמעון אומר שלא התנה, שמעון פטור אפילו משבועה שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון, ואף אם אמר שמעון אחר כך: אני אתן לך ריוח, דברים בעלמא הם בלא קנין, ויכול לחזור בו.