לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן פב: דין שטר שאינו מקויים או מקויים שהלוה טוען אמנה או פרוע או רבית, ודין תנאי השטר והשבועה

סימן פב: דין שטר שאינו מקויים או מקויים שהלוה טוען אמנה או פרוע או רבית, ודין תנאי השטר והשבועה

 סעיף א

מלוה שהוציא שטר שאינו מקוים, ואינו מוצא עדים לקיימו, והלוה מודה שכתבו, אלא שטוען פרעתי, נאמן, ואפילו אם כתוב בו נאמנות, אינו מועיל. והוא הדין לכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר כגון אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי, או על תנאי נעשה ולא נתקיים התנאי (או שאמר קטן הייתי כשנכתב השטר, נאמן) (נ"י פרק מי שמת). ואם אחר כך מצא המלוה עדים לקיים השטר בבית דין הרי הוא כשאר השטרות וגובה בו.

הגה: אמר תחלה מזוייף השטר ואחר שהביא עדים לקיימו אמר הלוה פרוע, יש אומרים דהוחזק כפרן ואינו נאמן, מאחר שאמר מזוייף כאלו אמר לא לויתי ואינו נאמן אחר כך לומר פרעתי. (נ"י סוף ב"ב), ויש חולקין ואומרים דנאמן הוא דהא לא כפר בהלואה, רק שאומר שהשטר מזוייף, ורצה לומר שיקיימנו ואחר כך ידון עמו (הרשב"א).

 

סעיף ב

ואם השטר מקויים וטוען הלוה: פרעתי כולו או מקצתו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום, אם יש בו נאמנות, אינו נאמן. ואפילו אם אמר השבע לי, אין שומעין לו, וגובה בלא שבועה, ומיהו אם יש בעל חוב מאוחר ממנו, לא יגבה אלא בשבועה שישבע לבעל חוב המאוחר שלא נפרע מחובו כלום, ואין המוקדם יכול לומר למאוחר: לא אשבע עד שתשבע שלא נפרעת מחובך, אבל מחרים סתם על מי שיודע שהוא פרוע ומשביעו בחנם. ואפילו אם יש בו נאמנות מפורש לראשון שהוא מאמינו כנגד בעל חוב מאוחר, אעפ"כ צריך לישבע, ואם אין בו נאמנות כל זמן שלא יטעון השבע לי שלא פרעתיך אין משביעין למלוה, אלא אומרים ללוה שלם, ואם טען: השבע לי שלא פרעתיך, משביעין אותו בנקיטת חפץ, ויטול. והוא שיטעון הלוה: ברי שהוא פרוע, אבל אם בא בטענת שמא, לא משבעינן ליה כלל, אפילו אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע.

הגה: היה השטר על זמנים, ולאחר שעברו מקצת זמנים אמר הלוה פרעתיך הזמנים שעברו והנחתי לך השטר משום הזמנים העתידים, והמלוה אומר שלא נפרע כלום, המלוה נשבע ונוטל, דהוי ליה לכתוב שובר (תשובת רשב"א אלף פ"ה).

 

סעיף ג

כשטוען שפרע השטר ואמר: ישבע לי המלוה ויטול, אומרים לו: הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול. ואם טען הלוה שאין לו מה לפרוע, ישבע הלוה שאין לו, וכשתשיג ידו ישביע למלוה שלא פרעו, ואז יתן לו.

 

סעיף ד

אם הוחזק הלוה כפרן באותו השטר, כגון שאמר לא היו הדברים מעולם, ובאו עדים ונתקיים השטר, וחייבוהו בית דין לפרוע, שוב אינו יכול לומר: השבע לי שלא פרעתיך, אע"פ שאין בו נאמנות, שכבר הודה שלא פרעו, שכל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי, דמי. אבל אם יחרים סתם על מי שנטל ממנו ממון שלא כדין, אין מוחין בידו.

 

סעיף ה

אם כשאמרו בית דין ללוה: שלם לו ולא טען: השבע לי, אלא אמר הלוה לבית דין: מה חייב לי אומרים לו: מה אתה רוצה שיתחייב לך, אם אמר: רוצה אני שישבע לי, משביעים אותו, ואם לאו, אין פותחין לו.

 

סעיף ו

היה המלוה תלמיד חכם, אין משביעין אותו ואין מגבין אותו, אבל אם תפס משל לוה, אין מוציאין מידו, ואם לא תפס והוא מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות את שלו, שומעין לו.

 

סעיף ז

אם המלוה והלוה שניהם תלמידי חכמים יש מי שאומר שחוזר הדבר לכמות שהיה, ואי טעון אשתבע לי, אמרינן ליה: זיל אשתבע ליה.

 

סעיף ח

אם מת המלוה, ויורשיו מוציאין השטר, והלוה טוען שהוא פרוע, נשבעים שבועת היורשים ונוטלים. היה המלוה חשוד, יש אומרים שהנתבע נשבע היסת, ונפטר; ויש אומרים שהמלוה נוטל בלא שבועה, והכי מסתברא.

 

סעיף ט

לא היה חשוד, ורוצה להפך השבועה על הלוה, אין שומעין לו, ואם אמר: אי אפשי לישבע בתקנה זו, אלא תהא תביעתי כמלוה על פה, וישבע הלוה היסת, ואמר הלוה מאחר שחזרת אותה היסת, הריני מהפכה עליך, הדין עמו. ואם אמר התובע איני נשבע ואינו נוטל, אלא מחְרִים סתם, הרשות בידו, ואין הלוה יכול לומר: או השבע וטול, או הוציאני מן הכלל, ואם יצא הלוה ולא רצה לשמוע החרם, אין מנדין אותו בכך, ומחרימין שלא בפניו.

 

סעיף י

הוציא עליו שטר מקויים, והלוה אומר שטר מזוייף הוא, או שטען חוב זה רבית הוא, או שטר אמנה הוא, או כתבתי ללות ולא לויתי, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר, ואמר הלוה ישבע ויטול, אין שומעין לו להשביעו אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה, ואם יודה יחזיר לו, ואם כפר, ישבע היסת.

 

סעיף יא

אם טען הלוה: מחלת לי חוב שבשטר זה, יש מי שאומר שדינו כמי שטוען פרעתיו.

הגה: ויכול לטעון מחלת לי, אע"פ שיש בו נאמנות, שהנאמנות לא קאי אלא על הפרעון (טור והתרומות בשם הרמב"ן), והמדקדקים כותבים והאמנתיו לומר שלא נפרעתי ובכל ענייני חוב זה, ויש מי שאומר (דמחילה) כמי שטוען: אמנה או רבית הוא.

 

סעיף יב

טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר, וקיימתיו, והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר, אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי, או בלא שום שיור בעולם, אין הלוה נאמן, ואם אין כתוב בו כן, נשבע המלוה ונוטל. ואפילו אם כתוב בו נאמנות, ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי, אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה, על המלוה להביא ראיה, ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת, ונפטר.

הגה: ואין המלוה נאמן במיגו, דאין אומרים מיגו להוציא (טור וב"י ותוס' פרק חזקת הבתים ורמב"ם סוף שביעית ומרדכי ריש ב"מ ואשר"י פרק הכותב), ויש חולקים וסבירא להו דאמרינן מיגו להוציא (ריב"ש סימן של"ו). ואם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה, מקבלים עדותן, ואפילו עידי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי, ואפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר, ונפטר הלוה אפילו בלא שבועה. ואם עד אחד אומר על תנאי היה, ועד אחד אומר לא היה תנאי, נשבע הלוה היסת, ונפטר.

 

סעיף יג

טען הלוה על שטר מקויים שחציו פרוע, והמלוה אומר שלא נפרע ממנו כלום, ועדים מעידים שכולו פרוע, נשבע (הלוה) וגובה מחצה מבני חרי, ואם כתוב בו שהאמינו על עצמו כשני עדים, גובה כל השטר מבני חרי בלא שבועה.