לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן צ: הניזקין נשבעים ונוטלים כגון הנגזל והנחבל ודין המביא כלים מבית בעל הבית והוא אומר שאולים הם

סימן צ: הניזקין נשבעים ונוטלים כגון הנגזל והנחבל ודין המביא כלים מבית בעל הבית והוא אומר שאולים הם

 סעיף א

הנגזל כיצד, ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו שלא ברשות ולא היה לו כלום תחת כנפיו, וכשיוצא ראוהו שהיו כלים תחת כנפיו ואינם יודעים מה הם, ובעל הבית תובע תן לי כך וכך שגזלתני, בין אם יאמר: כן נכנסתי למשכנך אבל לא נטלתי כלום והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם, בין אם יאמר: מעולם לא נכנסתי לביתך ליטול ממך כלום, בין אם יאמר לא נטלתי אלא כלי זה ובעל הבית אומר נטלת עוד אחרים, אפילו העדים מכירים קצת הכלים ובעל הבית טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים, בכל אלו בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון, והוא שיטענו דברים שהוא אמוד בהם או שהוא אמוד שמפקידים אצלו אותם דברים שטען, ויהיו אותן דברים שטען דברים שאפשר שינטלו תחת הכנפים.

הגה: ויש אומרים דבעינן נמי שטוען מידי דאורחיה לאנוחי במקום שנכנס לשם (טור בשם הרמ"ה), והכי מסתברא. ואם טענו דברים שאינו אמוד בהם, או דברים שאינם נטלים תחת הכנפים, יש מי שאומר שהנתבע נשבע היסת ונפטר, ויש מי שאומר שאינו נשבע אלא מחרימים על מי שכופר ממון חברו ואינו משלם לו.

 

סעיף ב

ראוהו עדים שנכנס למשכן את חברו ולא ראוהו בעת שיצא, או שיצא ולא נראה תחת כנפיו כלום, ובעל הבית טוען ואומר: כך וכך נטל, אפילו אמר: מעולם לא נכנסתי,] שהרי מכחיש את העדים, הרי זה פטור, שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי, נשבע היסת שלא נטל כלום, והולך, שאפשר שנכנס לגזול ולא גזל, (ויש אומרים כיון שהעדים מכחישין אותו, שאינו נאמן בשבועה, דהוי מיגו במקום עדים שאינו נאמן, אלא בעל הבית נשבע ונוטל) (טור).

 

סעיף ג

היה עד אחד מעידו שנכנס למשכנו ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הם, והוא אומר: לא גזלתי כלום, או שאמר בחובי נטלתי, הואיל ואין העד יודע מהו תחת כנפיו, הרי זה נשבע שלא גזל (וע"ל סימן ע"ה סעיף י"ג וסי' שס"ד ס"ג).

 

סעיף ד

כשם שבעל הבית נאמן לישבע וליטול, כך שומר של בעל הבית אפילו אשתו של שומר, נשבעת שזה נטל כך וכך, ומשלם הגזלן לבעל הבית, אבל שכירו ולקיטו (פירש רש"י ששכרו לדור אצלו או ללקוט תבואתו) של בעל הבית שלא מסר להם שמירת הבית, אינם בכלל זה.

 

סעיף ה

כשנכנס זה למשכנו שלא ברשות, וראוהו עדים יוצא בכלים תחת כנפיו, אם לא היה שם בעל הבית שיוכל להשביע כמה גזלו, והעדים אינם יודעים כמה הוציא, אין משביעין את הגזלן, מפני שהוא חשוד על השבועה, אלא מחרימין חרם סתם על כל מי שנטל כלים מביתו ואינו מודה בבית דין, ואפילו אם הודה הגזלן שגזל מקצת, מחזיר מה שהודה בלבד שהרי אין בעל הבית טוענו טענת ודאי.

 

סעיף ו

העידו עדים שהיו לבעל הבית זה כך וכך כלים, וראו אחד שנכנס לביתו ויצא, ולא נכנס שם אדם אחר, וקודם שיכנס שם אדם אחר מנו אותם כלים ונמצאו חסרים, ולא היה שם מקום שיפלו בו אותם כלים, יש מי שאומר שיטול בעל הבית בלא שבועה אותם כלים שחסרו מאותו אדם שהעידו עליו שנכנס שם.

 

סעיף ז

מדליק אש בשל חברו, האמינו לניזק לישבע וליטול כל מה שהוא אמוד שיהיה לו משלו או שיפקידו בידו על הדרך שיתבאר בסימן תי"ח.

 

סעיף ח

מי שיש עליו עדים שמסר ממון לאנס, ולא ידעו כמה הפסידו, והנמסר אומר: כך הפסידני, והמוסר כופר במה שטענו, יתבאר בסימן שפ"ח.

 

סעיף ט

המזיק ממון חברו ואינו יודע כמה הזיק, הניזק נשבע, כתקנת חכמים, ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם, כמו שיתבאר בסימן שפ"ח.

 

סעיף י

הפקיד אצל חברו שק צרור, ופשע בו, המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות היו בו, והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו, ישבע בעל הפקדון ויטול, והוא שיטעון דבר שהוא אמוד או אמוד להפקידו אצלו, ואם אמר השומר ברי לי שהיה מלא סיגים או חול, ישבע ויפטר. ואם אמר השומר יודע אני שהיה בו זהב ואיני יודע כמה, נוטל המפקיד בלא שבועה, ויש אומרים שנשבע שאינו יודע ויפטר, ויתבאר עוד בסימן רצ"ח סעיף א.

 

סעיף יא

מי שנכנס לביתו של בעל הבית בפני בעל הבית ויצא וכלים טמונים תחת כנפיו והעדים רואים אותו, ולאחר זמן תבעו בעל הבית ואמר לו: תן לי כלים שהשאלתיך והרי העדים, והוא אומר לקוחים הם בידי, אינו נאמן, ונשבע בעל הבית היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן ויחזירו בית דין הכלים לבעל הבית, במה דברים אמורים, בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו אין דרכו להצניע, ואותם הכלים אין דרך בני אדם להצניעם, לפיכך חייב להחזיר, לפי שלא הצניעם אלא לכפור בהם, אבל בעל הבית העשוי למכור כליו אע"פ שאין זה צנוע ואין דרך אותם הכלים להטמינם תחת הכנפים, הרי זה נשבע היסת שהם לקוחים בידו. וכן אם יצא בהם מגולים לפני עדים, אע"פ שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו, הרי זה נאמן לומר: לקוחים הם בידי, שמא נצטרכו לו מעות ומכר, ובלבד שלא יהיו מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לעולם, אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר, לעולם הם בחזקת בעליהם, ואף על פי שהוציאם מגולים ואף על פי שבעל הבית זה עשוי למכור כליו, הואיל ויש לו עדים שזה הכלי עשוי להשאיל ולהשכיר ידוע הוא לו, מוציאים אותו מיד זה על כל פנים, עד שיביא ראיה שמכרו לו או נתנו לו. ויש אומרים שאפילו בעל הבית טוען גנובים הם, דינו כטוען, שאולים הם. ויש אומרים שלא אמרו אלא בטוען, שאולים הם, אבל אם טוען: גנובים הם, אין בעל הבית נאמן, וכן עיקר. ואם הוחזק זה ונתפרסם לגנב, אפילו בעל הבית טוען גנובים הם, דינו כטוען, שאולים הם.

 

סעיף יב

הא דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר בעל הבית נאמן, דוקא כשיש לו עדים שהכלים הללו היו שלו, וראו אותם עתה בידו, אבל אם לא ראו אותם עתה בידו, נאמן היוצא, במיגו דהחזרתים לך.

 

סעיף יג

הא דאמרינן בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר שהיוצא נאמן, דוקא כשלא ידעו עדים שבאו לידו בתורת שאלה או שכירות, אבל אם ידעו עדים שבאו לידו בתורת שאלה או שכירות, אינו נאמן (ועיין לעיל סימן ע"ב סעיף י"ח).

 

סעיף יד

כל זה לא מיירי אלא כשהיה בעל הבית שם בשעה שנכנס זה והוציא הכלים, אבל אם ראו העדים שנכנס לרשות חברו ונטלם שלא בפניו, בכל גוונא אינו נאמן לומר: לקוחים הם בידי. לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית, ואין כאן שבועה, שהרי העדים ראו מה גזל. ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטעון והדין ביניהם.

 

סעיף טו

וכן אם חטף חפץ מחברו ואומר: בחובי נטלתי, אינו נאמן, אלא אם יש עדים שחטפו מידו או מביתו צריך להחזיר. ואם אין שם אלא עד אחד, והוא כופר, ישבע להכחיש העד. ואם אינו כופר אלא שאומר שמשכנו בחובו צריך להחזירו. והוא הדין לעד אחד מעידו שנכנס לרשות חברו ונטל חפץ שלא בפניו (ועיין לעיל סימן ע"ה סעיף י"ג).

 

סעיף טז

הנחבל כיצד, ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חברו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בשעה שחבל בו, זה אומר: חבל בי, וזה אומר: לא חבלתי בו, הרי זה נשבע ונוטל. ואם יש הוכחה שזה חבל בו, כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו, כגון שהיתה בין כתיפיו וכיוצא בזה, ולא היה אחר עמהם, הרי זה נוטל בלא שבועה, ואפילו יש אחר עמהם, אי ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו, כאילו אין עמהם אחר דמי ונוטל בלא שבועה.