סימן פח: דיני כפירה והודאה ושתהא ממין הטענה

 סעיף א

אין מודה במקצת הטענה חייב לישבע, עד שיודה לפחות בפרוטה, ותהיה הכפירה לפחות שתי מעין כסף, לפיכך אינו חייב עד שיתבענו שתי מעין ופרוטה, והוא מודה בפרוטה וכופר בשני מעין, אבל תבעו שני מעין ופרוטה, והודה לו בשני פרוטות, כיון שאין בכפירה שתי מעין או אם הודה בחצי פרוטה, פטור כיון שאין בהודאה פרוטה. שיעור הפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי, ושיעור שתי מעין משקל ל"ב שעורים כסף נקי.

סעיף ב

וכן אם לא תבעו כסף, אלא מיני סחורות והודה לו מקצת, שמין הכפירה וההודאה, אם יש בכפירה שוה שתי מעין ובהודאה פרוטה אחת, חייב.

סעיף ג

במה דברים אמורים, כשתבעו פירות או מיני סחורות. אבל תבעו שני כלים, והודה לו באחד מהם אין צריך שיעור, אלא אפילו היו עשרה מחטין בפרוטה. תבעו שנים והודה לו באחד מהם, חייב. טענו כסף וכלים הודה בכלים וכפר בכסף, אם יש בכפירה שתי מעין, חייב, ואם לאו, פטור. הודה בכסף וכפר בכלים, אם הודה בפרוטה, חייב.

סעיף ד

הא דבעינן כפירה שתי מעין, דווקא במודה מקצת, אבל כופר בכל ועד אחד מכחישו, אפילו לא כפר אלא בפרוטה, חייב.

סעיף ה

שבועת השומרים נמי אינה צריכה שתי כסף, אלא אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה, וטען שאבדה, נשבע. וכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין בית דין נזקקין לו. (ויש אומרים דבשבועת שומרים נמי בעינן שתי כסף) (טור בשם הרא"ש והמגי' פ"ג דטוען ור"ן פרק הדיינין), וכן נראה לי עיקר.

סעיף ו

שבועת היסת נמי משביעין אותו אפילו על שוה פרוטה.

סעיף ז

אין מודה במקצת חייב, עד שיודה ממין הטענה. כיצד, תבעו כור חטים או כור תבואה והודה לו בלתך (פירוש: חצי כור שהוא ט"ו סאים) קטנית, פטור, אבל אם תבעו בכור פירות והודה לו בלתך קטנית, חייב שהקטנית בכלל פירות.

סעיף ח

לא תבעו בדבר מסויים, אלא אמר לו: שוה מנה יש לי בידך, מכל מה שיודה לו חשוב שפיר ממין הטענה, שכל דבר הוא בכלל שוה. אבל אם תבעו מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה (חצי) מנה לא חשיב ממין הטענה.

סעיף ט

תבעו דינר כסף או דינר זהב, כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב, ובכל מה שיודה לו חשוב ממין הטענה, ודווקא כשתבעו מטבע היוצא בהוצאה, דהא אמרינן בסתמא שוה דינר קאמר, לפי שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע. אבל תבעו ליטרא זהב או מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה, לא חשיב כאלו תבעו שוה, וכן אם תבעו דינר זהב זהוב, כלומר טבועה יש לי בידך, לא חשיב שוה דינר, אע"פ שיוצא בהוצאה, אלא דינר דווקא קאמר, ואפילו הודה במטבע של חצי דינר, לא חשיב ממין הטענה.

סעיף י

הא דאמרינן שאם תבעו דינר כסף או דינר זהב כאלו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב, יש אומרים דהני מילי במלוה, אבל בפקדון, דוקא קאמר דינר זהב ולא שוה דינר. ויש מי שחולק ואומר שדין הפקדון שוה לדין המלוה.

סעיף יא

תבעו מאה דינרים ממטבע פלונית והשיב אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחר, לא חשיב ממין הטענה, אלא אם כן יאמר לו: נתתי לך דינר זהב להחליפו במטבעות, (או מכרתי לך סחורה בעד מעות). (ב"י בשם התרומות שער ז') והוא אומר נתתים לך חוץ ממטבע אחת, אבל בענין אחר לא מחייב, אפילו תבעו דינר זהב זהוב והודה לו במטבע של חצי דינר זהב (זהוב).

סעיף יב

תבעו ב' דברים כגון חטים ושעורים והודה לו באחד מהם, חייב ליתן לו מה שהודה לו ונשבע על השאר, אבל תבעו חטים והודה לו בשעורים, פטור אף מדמי שעורים. ויש מי שאומר שהטעם משום דחשיב כאלו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים, ולפיכך אפילו יש עדים על השעורים פטור, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

הגה: ואפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים, פטור לשלם לו דהוי כאלו מחל לו התובע, וכמו שנתבאר לעיל סימן עה סעיף יא, כך נראה לי דלא כיש מי שחולק. ויש מי שאומר דדוקא כשאמר לו חטים הלויתיך ביום פלוני ובשעה פלונית, והלה אומר שעורים היו, דאם איתא שהלוהו שניהם, היה טוען על שניהם, כיון דבבת אחת הלוהו, אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים. (אבל בלאו הכי ודאי חייב דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבע אלא אחת (טור), ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאין מידו.

הגה: ויש אומרים דדוקא אם תפס קודם שתבעו בדין אבל אם תפס לאחר שעמדו בדין מפקינן מיניה (טור), וכך נראה לי עיקר.

סעיף יג

הטוען לחברו מנה הלויתיך, והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז שנתת אותם דמים בחפץ פלוני והרי הוא קיים, או שהלויתני עליו על מנת שלא להשתלם אלא מגופו, והוא הדין איפכא היכא דטעין ליה דאית ליה גביה חפץ פלוני דשוייא אפותיקי ניהליה במנה, והלה מודה בחמישים זוז דאוזפיה בהלואה גרידתא, יש מי שאומר דמה שטענו לא הודה לו דפטור בין מתשלומין בין משבועה דאורייתא אלא משתבע היסת, ונפטר.

סעיף יד

תבעו כור חטים וקודם שישלים דבריו לומר: וגם כור שעורים, מיהר הנתבע ואמר: אין לך בידי אלא כור שעורים, ואמר התובע: גם שעורים היה רצוני לשאול ממך, אם כמערים שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו, חייב, דחשבינן ליה כאלו תבעו כבר שניהם, אם עשה כן לפי תומו, פטור משבועת התורה (ומהתשלומין), אפילו אם מיד תוך כדי דבור אחר הודאתו אמר: גם אני היה רצוני לבקש ממך השעורים. אבל אם לאחר שהודה לו בשעורים אמר התובע: ודאי כדבריך כך הוא שיש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה, חייב לשלם לו דמי שעורים.

סעיף טו

קדם הנתבע ואמר שעורים יש לך בידי, ואח"כ תבע התובע חטים, וכפר, הואיל והודה בשעורים קודם שיתבע החטים, אין כאן הודאה מקצת הטענה, ומשלם השעורים ונשבע היסת על החטים.

סעיף טז

וכן אם תבעו חטים והודה בהם ואח"כ תבעו שעורים וכפר, כיון שהודה בתביעת החטים קודם שתבעו שעורים אינו מקצת הטענה, ומשלם החטים ונשבע היסת על השעורים.

הגה: ויש אומרים דבהנך נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות קודם שיספיק התובע לתובעו, חייב (טור).

סעיף יז

תבעו חטים והשיב שאינו יודע אם חטים חייב לו או שעורים, נשבע היסת שאינו יודע, ומשלם לו שעורים.

הגה: ויש אומרים דאפילו בכהאי גוונא פטור מן השעורים אלא בבא לצאת ידי שמים (טור בשם עיטור וב"י בשם הראב"ד ונ"י ס"פ הכונס והתרומות), וכן נראה לי עיקר.

סעיף יח

מלא עשר כדים שמן יש לי בידך, אין לך בידי אלא עשר כדים בלא שמן, פטור,שהרי טענו (בשמן) והודה לו בחרסים. עשר כדים שמן יש לי בידך (או שאמר לו עשר כדים מלאים שמן יש לי בידך) (טור), אין לך בידי אלא עשר כדים ריקנים (או שהודה לו בשמן לחוד) (טור), חייב שבועת התורה שהרי טענו הכדים והשמן.

הגה: אבל אם אמר לו עשר כדי שמן לי בידך, לא טענו אלא הכדים, ואם הודה לו בשמן לא הוי ממין הטענה (טור).

סעיף יט

מנה לי בידך הלואה, לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אבל חמשים דינרים יש לך בידי פקדון, וכיוצא בו, הרי זה מודה מקצת וישבע שבועת התורה, (והוא הדין שאלה ושכירות) (ב"י בשם הרמב"ן).

סעיף כ

תבעו בחוב אביו, והודה לו בחוב עצמו, פורע חוב עצמו שהודה בו ונשבע היסת על חוב אביו, אם טוענו ודאי שהוא יודע שאביו חייב לו.

סעיף כא

ב' בעלי דינים שכל אחד תובע לחברו, ואין תביעתו של זה כתביעתו של זה, אלא אחד אומר: מנה הלויתיך וזה מודה לו בדינר, והשני טוען: כור חטים יש לי בידך, וזה הודה במקצת וכפר לו בשאר, אם הודאתו של שני שוה כמו שהודה הראשון, פטור משבועה דאורייתא דהא הילך הוא. אבל אם הודאתו יותר מהודאת הראשון (אז גם הוא) חייב שבועה דאורייתא, כיון שלא אמר לו בשעה שתבעו: לא היו דברים מעולם שהרי יש לך משלי כנגדו ובשבילו אני רוצה לתפסו, אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה, מודה מקצת הוא.

סעיף כב

מי שתבעוהו מנה והודה בנ', וכשבא לישבע טען איני רוצה לישבע אלא אשלם כל המנה וישבע לי שיש לו בידי מנה, וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני תחלה, הדין עם התובע שזה צריך לישבע שבועת התורה או ישלם, אך אם ירצה יחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן ומשלם, ואחר שישלם יוכל להשביעו היסת אם נטל ממנו ממון שלא כדין.

סעיף כג

אין מודה מקצת חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין, ויודה לו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין, כיצד, אמר ליה עשרה דינרין, או כור תבואה או שני ליטראות משי יש לי בידך, והלה משיבו: אין לך בידי אלא דינר או לתך או ליטרא, אבל אמר ליה כיס מלא מעות יש לי בידך, וזה משיבו: אין לך בידי אלא ג' דינרים, או שתבעו מאה דינרים וזה אומר: אין לך בידי אלא צרור שמסרת לי ואיני יודע כמה הם כי לא מניתים ומה שהנחת אתה נוטל, פטור משבועה דאורייתא.

סעיף כד

אמר לו בית מלא פירות יש לי בידך, וזה אומר: אין לך בידי אלא עשרה כורין, או שטענו עשרה כורין וזה משיבו: איני יודע כמה הם כי לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל, פטור, אפילו תבעו בית זה מלא פירות, אבל תבעו בית זה שהיו בו פירות עד הזיז מסרתי לך, והלה משיבו: לא היו אלא עד החלון, חייב, וכגון שהרקיבו בפשיעתו שחייב לשלם, דאם לא כן הוה ליה הילך ופטור.

סעיף כה

תבעו מנורה גדולה והודה לו בקטנה, פטור, אבל תבעו מנורה בת י' ליטרין והודה לו בשל חמשה ליטרין, חייב, ואם תבעו מנורה של פרקים, הרי זה חייב בכל ענין.

סעיף כו

תבעו אזור גדול והודה לו בקטן, פטור, ואם תבעו אזור של פרקים חייב.

סעיף כז

תבעו יריעה של עשר מדות והודה לו בשל חמשה, חייב.

סעיף כח

אין הודאה בשטר חשובה הודאה להתחייב שבועה מן התורה על הכפירה. כיצד, תבעו מנה חמשים בשטר ונ' בעל פה, לא מיבעיא אם הודה בחמשים שבעל פה וכפר בחמשים שבשטר שאין כאן שבועה כלל (אלא) (ד)משלם חמשים שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול, אלא אפילו אם הודה בנ' שבשטר וכפר בחמשים שבעל פה, אינו נשבע שבועת התורה, דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על (כפירת) שעבוד קרקעות כך אין הודאתן מחייבת שבועה. במה דברים אמורים, בשטר שהוא יכול לקיימו. אבל אם אינו יכול לקיימו, הרי הוא כהודאה על פה, ונשבע על הכפירה שעמה, ואין צריך לומר למלוה בשטר וטוען: שטר היה לי ואבד, והודה לו הלוה ששטר עשה לו וכפר במקצת, או שהודה בכל השטר אלא שאומר שקצתו פרוע, שנשבע שבועת התורה כשאר מודה מקצת.

סעיף כט

במה דברים אמורים, בשטר שטורפים בו מהמשועבדים, אבל כתב ידו אפי' יש בו נאמנות כיון שאינו טורף בו ממשועבדים דינו שחייב שבועה דאורייתא כמו במלוה על פה.

סעיף ל

ואם מסר לוה למלוה כתב ידו בפני עדים נתבאר בסימן מ' וס"ט, שדינו כשטר שחתומים בו עדים.

סעיף לא

תבעו מנה הלויתיך בניסן ומנה בתשרי והודה לו באחד מהם, חשוב שפיר ממין הטענה אף על פי שלא הלוהו כאחד.

סעיף לב

שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים סתם, מלוה אומר: חמש ולוה אומר: שתים, פטור משבועה דאורייתא, שאין כאן הודאה, דבלאו הודאתו מיעוט סלעים שנים, ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר, ואין כאן הודאה. ואפילו אמר הלוה ג', שהודה לו באחד יתר על משמעות השטר, אפילו הכי פטור, משום דהוי כמשיב אבידה, שאם רצה היה אומר: שנים, לפיכך אמר ליה: מנה לך, או לאביך, בידי ופרעתיך מחצה, והשיב זה לא הייתי זכור אך אתה הזכרתני יודע אני שלא פרעת כלום, פטור, אפילו משבועת היסת שאינו אלא כמשיב אבידה.

סעיף לג

כשם שהודאת מלוה בשטר אינה הודאה, כך הודאת מלוה בקנין, ויש כאן עידי הקנין, אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד, ודינו כשטר, לפיכך אמר ליה חמשים דינר יש לי בידך בקנין וחמשים בלא קנין, והודה לו באותם של קנין וכפר באחרים, נשבע היסת ונפטר.