לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כח: המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן

סימן כח: המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן

 סעיף א

המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים, ונודע שקנה אותו דבר ביאוש, הרי זו מקודשת. ואם לאו, אינה מקודשת.

הגה: קדשה בגזל או גניבת עובדי כוכבים, הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח). קדשה בגזל אחר יאוש לבד, מקודשת מדרבנן (רבינו ירוחם).

 

סעיף ב

גזל את האשה או גנבה או חמסה, וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה, ואמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אם לא קדם ביניהם שדוכים ונטלה ושתקה, אינה מקודשת. אבל אם שידך תחלה, (דהיינו שנתרצית לישא אותו, אע"פ שלא היו שוין בנתינת הנדוניא) (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין), או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה: התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה: הן, הרי זו מקודשת (וצריך לשלם לה גזילותיה) (הר"ן פ"ב דקדושין). אבל אם אחר שבא לידה אמר: התקדשי לי בו, אע"פ שאמרה: הן, אינה מקודשת, אע"פ ששידך תחלה. (ואינה נאמנת לומר שבתחלה קבלה לשם קדושין) (כך כתב הר"ן בשם הרשב"א והב"י הביאו).

 

סעיף ג

וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה: כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי בו, קודם שתטלנו, ונטלתו ושתקה, אם היו ביניהם שידוכין הרי זו מקודשת. ואם לא שידך, אינה מקודשת עד שתאמר: הן. אבל אם לאחר שנתנו בידה אמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אפילו אמרה: הן, אינה מקודשת אע"פ ששידך תחלה.

הגה: וכל זה שאמר לה: כנסי סלע שאני חייב לך. אבל אמר לה: כנסי סלע זו, סתמא, וחזר ואמר: התקדשי לי בו, אף על פי שחייב לה ג"כ, והגיע זמן הפרעון, מקודשת, ואינה יכולה לומר: לפרעון קבלתיו (הר"ן פ"ק דקדושין). אמר לה: כנסי סלע זו שאני חייב לך, וחזר ואמר: לא לשם פרעון אני נותנו לך, רק לשם קדושין, יש אומרים דהוי מקודשת אפילו לא שידך (שם בשם בה"ג והרמב"ם). בקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון, ונתנה לו המעות, וכאשר נותן לה המשכון אמר לה: התקדשי לי בו, וקבלתו ושתקה, הוי ספק קדושין (תשובת הרשב"א סי' תשע"ג).

 

סעיף ד

נתן לה פקדון ואמר לה: כנסי פקדון זה, וחזר ואמר: הרי את מקודשת לי בו, אם אמר לה כן קודם שנטלתו, ונטלתו, אף על פי ששתקה, הרי זו מקודשת.

הגה: ויש אומרים דוקא שנטלתו בידה, אבל אם זרק לה הקידושין, אפילו לתוך חיקה, שתיקה כהאי גונא לאו כלום היא, הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי ליה (טור בשם הרמ"ה). ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה: הרי את מקודשת לי בו, ושתקה, אינו כלום. אבל אם אמרה: הן, הרי זו מקודשת.

 

סעיף ה

אמר לה: התקדשי לי בחפץ זה, ואמרה לו: והרי אינו שוה פרוטה, ואמר: התקדשי לי בארבע זוזים שבתוכו, הרי זו ספק מקודשת.

הגה: והוא הדין אם לא חזר ואמר: והתקדשי לי, רק אמר לה: הרי בתוכו שוה פרוטה, מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין). אשה שחטפה מעות מאיש א', והוא בקש ממנה שתחזירם לו, ולא רצתה, ואמרה לה: הרי את מקודשת לי בהם, ושתקה והחזיקה המעות, לא הוי קדושין, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא (תשובת מהר"ם פאדואה סי' כ"ד).

 

סעיף ו

היה לו פקדון בידה, או שהשאילה חפץ, ואמר לה: התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך, ונמצא שנגנב או נאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה, מקודשת. ואם לאו, אינה מקודשת. ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון, ומתרצת להתקדש בו הן אם הוא רב הן אם הוא מעט, אבל אם ידעה סכום הפקדון, ונמצא שנגנב או נאבד, אע"פ שנשתייר ממנו שוה פרוטה, אינה מקודשת, (שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון) (טור).

 

סעיף ז

היה לו מלוה אצלה, אפילו הוא בשטר, ואמר לה: הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך, אינה מקודשת, אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד. (אפילו החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה) (טור בשם הרמב"ם). ויש מחמירים בזה (ר"ן פ"ב דקדושין) (והמ"מ פ"ה). והוא הדין אם היא חייבת לו שכירות פעולה שעשה לה, אפילו הגיע זמן המלוה והשכירות לגבות.

 

סעיף ח

אמר לה: התקדשי בשטר חוב, ונתנו לה, שמין הנייר, אם יש בו שוה פרוטה, מקודשת. ואם לאו, הרי היא ספק מקודשת.

 

סעיף ט

הלוה לה עתה ר' זוז, ואמר לה: הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני, הרי זו מקודשת, ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית.

 

סעיף י

היה לו מלוה אצלה ואמר לה: הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה, וכן אם אמר לה: הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח ליך הזמן, מקודשת ואסור לעשות כן משום רבית, ויש אומרים שאינה מקודשת.

הגה: ויש לחוש לב' הסברות, ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם (כל בו בשם הרמ"ה והטור הביאו). היתה חייבת לאחרים, ובא אחד ונתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן, וקדשה בזה, הויא מקודשת (התוספות והמרדכי והר"ן ריש קדושין).

 

סעיף יא

היה אצלה מלוה על משכון, אפילו במשכנו בשעת הלואה, וקדשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון (או שהיה המשכון ברשותה) (ר"י בשם הרמ"ה), הרי זו מקודשת. ויש אומרים שאפילו לא החזיר לה המשכון, מקודשת.

 

סעיף יב

היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים, וקידש בו אשה, הרי זו מקודשת; לפי שבעל חוב יש לו קנין בגופו של משכון.

הגה: ויש אומרים דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו (טור בשם הרא"ש). וכל זה במשכון שיש לו מישראל, אבל מעובד כוכבים אינה מקודשת. (מרדכי ריש קדושין) ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו, הוי מקודשת (מהרי"ו סי' קל"ח).

 

סעיף יג

היה לו חוב ביד אחרים, ואמר לה: הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה, במעמד שלשתן, הרי זו מקודשת, ויש אומרים שאינה מקודשת. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפילו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה, אינה מקודשת אלא בספק.

 

סעיף יד

היה לו מלוה אצלה, ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה: התקדשי לי במלוה ופרוטה, הרי זו מקודשת.

 

סעיף טו

אמר לה: התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך, ועשה, אינה מקודשת. ויש אומרים שהיא מקודשת.

הגה: אם הוא קבלן על המלאכה, דאומן קונה בשבח כלי (טור בשם ר"י). ואם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו, לכולי עלמא  מקודשת, דהוה ליה כמלוה שיש עליו משכון (ר' ירוחם נתיב כ"ג). נתן משלו פרוטה לצורך המלאכה, וקדשה בו, מקודשת לכולי עלמא, דהוי ליה כמלוה ופרוטה (טור). עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה, הוי ליה כמלוה ביד אחרים (ביאור דברי המרדכי לדעת הרב כמ"ש ריש א"נ ומיד שעשה השכיר וכו').

 

סעיף טז

קידש במלוה, ובעל סתם בפני עדים שראו שנתייחד עמה, צריכה גט מספק.

הגה: והוא הדין אם קידש בפחות מפרוטה ובעל, וכל כיוצא בזה (הר"ן פ' המדיר).

 

סעיף יז

הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.

הגה: אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

 

סעיף יח

היתה סחורה בינו ובין חבירו, וחלקה שלא מדעת חבירו, וקידש בחלקו, הואיל וצריכה שומת בית דין אינה מקודשת, שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה.

הגה: ואפילו נתן לה כל הסחורה שיש בחלקו יותר מפרוטה, אפילו הכי אינה מקודשת, שאין רצונה להתקדש רק בכל (הגהות מכל מקום פ"ב דאישות בשם רמב"ן והרשב"א וכך כתב הר"ן).

ואם הוא דבר שהכל שוה ואינו צריך שומא, הרי זו מקודשת.

 

סעיף יט

השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת. ואם לאו, הרי הוא ספק מקודשת.

הגה: והוא הדין לשוכר כלי או חפץ מחבירו וקידש בו (ת"ה סי' ר"י). שאל כלי מאשה שיש לה בעל, וקידש בו, חוששין לקידושין, אע"פ שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא שאל מן הבעל (רשב"א אלף רמ"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ד).

 

סעיף כ

הנותן לחברו מתנה על מנת להחזיר והלך המקבל וקידש בה אשה,הרי זו מקודשת.

 

סעיף כא

המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי, שאין לו עיקר בדאורייתא, מקודשת. ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן, או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ספק מקודשת. ואם באיסורי דאורייתא לגמרי, כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא, אינה מקודשת.

הגה: קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה, ועבר אחד וקידש, חיישינן לקידושין וצריכה גט. אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיו קדושיו קדושין והפקירו ממונו, א"ה יש להחמיר לענין מעשה (מהרי"ק שורש פ"ד). אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני, ועבר אחד וקדשה, אינה מקודשת, דהוי כאלו קדשה באיסורי הנאה. ודוקא שקדשה בתורת כסף, אבל אם קדשה בשטר, הוי קידושין (רשב"א סי' תר"ב ותר"ג).

 

סעיף כב

עבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהם, מקודשת. ואם מכרם לישראל, ולא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה, ולקח המוכר דמיהם וקידש בדמיהם, ספק מקודשת. במה דברים אמורים, בשאר איסורי הנאה, חוץ מאלילים שאם מכרה וקידש בדמיה אינה מקודשת.

 

סעיף כג

בכור, בזמן הזה, אם קדשו בו בעלים הוי ספק מקודשת.