לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן לא: שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא

סימן לא: שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא

 סעיף א

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה. ומיהו אם קדשה בחפץ סתם, אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה, אלא אם שוה פרוטה, מקודשת. ואפילו אם אמר לה: התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז, ולא שמו אותו תחלה, אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז, מקודשת.

 

סעיף ב

יש אומרים שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידש באבן סתם, ולא אמר לה ששוה נ' זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן.

הגה: ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אע"פ שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקדושין). ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אף על גב דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפילו הכי יש להחמיר לענין מעשה (תשובת מיימוני סוף הלכות נשים). ומכל מקום נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח). גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשובת הרשב"א).

 

סעיף ג

קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו, ששוה פחות משוה פרוטה, הרי זו מקודשת מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. ויש אומרים שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום, אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוטה.

 

סעיף ד

הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, צריכה גט להתירה לעלמא. ואם רוצה לקיימה, צריכה קדושין אחרים. ואם קדשה אחר קדושין גמורים, יגרש ראשון ונושא שני; אבל לא יגרש שני וישא ראשון.

הגה: ודוקא שלא בא עליה השני קודם גרושין, אבל בא עליה הרי נאסרה לראשון, (מרדכי פ"ק דקדושין). וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (ועיין לקמן סי' מ"ו סעיף ה'). ויש אומרים שאם ילדה משני ולא גירש ראשון, הולד כשר.

 

סעיף ה

האומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו, אם יש בא' מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת אלא מספק, שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר. ואם אמר לה: התקדשי לי בזו ובזו ובזו, כלן מצטרפות, שאם יש בכולן שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת אלא מספק. שאותם תמרים שאכלה הרי הן כמלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, שאין קדושין אלא בתמרה אחרונה.

 

סעיף ו

אם אמר לה: התקדשי לי באלו, ואכלה אותם ראשונה ראשונה, גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה, כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום, א"כ מיד כשנתן לה הראשונה, בתורת קידושין באה לידה, ומדידיה קאכלה. והוא הדין אם אמר: בזו ובזו, וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם, כולם מצטרפות אפילו אכלה ראשונה ראשונה. ויש מי שחולק בזה.

 

סעיף ז

אמר לה: התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, או שאמר לה: חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, או חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, או שני חצייך בפרוטה, או שאומר לחבירו: שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, או בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה, הרי זו ספק מקודשת.

 

סעיף ח

האומר לאשה: התקדשי לחציי, הרי זו מקודשת. הא למה זה דומה, לאומר לה: תהיה אשתי את ואחרת, שנמצא שאין לה אלא חצי איש. אבל אם אמר: חצייך מקודשת לי, אינה מקודשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים. וכן האומר: הרי את מקודשת לי ולזה, אינה מקודשת.

 

סעיף ט

קדשה בכסף פחות משוה פרוטה, אע"פ ששלח לה סבלונות (פי' דורונות, כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מתנה, כמו וישא משאות (בראשית מג, לד)) אחר כך, אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין. אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה, ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים, צריכה גט, שודאי בעל לשם קידושין.

הגה: הוא הדין קטן שקידש ונתגדל אצלה, צריכה גט, דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ג ותשובת הרא"ש כלל ל"ה). ודוקא בכהאי גוונא, שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום, ולכן בעל לשם קדושין. אבל במקום דאיכא למיטעי, צריך קידושין אחרים. (תשובת מיימוני סוף נשים כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד').