לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן מה: שחוששין לסבלונות ולכתובה

סימן מה: שחוששין לסבלונות ולכתובה

 סעיף א

מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה, חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק, אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקידושין, (אעפ"י שלא שלח הסבלונות בעדים) (טור וכך כתב הר"ן פ"ב דקדושין). ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות בתחלה, ואחר כך מקדשים, (אעפ"י שלפעמים שולחין דרך מקרה אחר קדושין, הואיל ואין מקפידים בכך) (שם בהר"ן) וראו סבלונות, אין חוששין לה. ורש"י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין.

הגה: ולכן אפילו יש עדים שלא קידשה כבר, חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין. ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר (טור). וכל זה ששולח סתם, אבל אם פירש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות, ליכא למיחש לפירש"י (הר"ן פ"ב דקדושין). וכל שכן אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא, אפילו אמר שהחתן שלח לכלה (מהרי"ק שורש קע"א). וכל זה מיירי בדשידך תחלה, אבל בלא שדוכין ליכא למיחש, לכולי עלמא (רשב"א אלף רכ"ג). וכל היכא דחיישינן, אפילו אמרו שניהם שלא כיונו לשם קדושין (הר"ן ומהרי"ק שורש כ"ח) ונשבעו על זה, אינם נאמנים (ת"ה סי' ר"ו). יש אומרים דכל סבלונות ששלח מיד אחר השדוכין יום או יומים, אין לחוש להם כלל. ואפילו שלח לה אח"כ, ג"כ, דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש, ואין חוששין לסבלונותיו (מהרי"ק שורש קע"א). וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה, אבל אם כבר נשאת, לא תצא, ואזלינן בספיקא להקל (שם). יש אומרים דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירוש רש"י שהסבלונות הן עצמן לקידושין, ואפילו למאן דאמר המקדש בעד אחד חוששין לקדושין, בסבלונות ליכא למיחש (מהרי"ק שורש כ"ח וק"א וקע"א). ויש מחמירין אם שלח בעדים, אף על גב דלא היו עדים בנתינה לאשה (ת"ה סימן ר"ן). יש אומרים דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה, אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלין הסבלונות, רק אחר מקבל להן, אין חוששין להם (מהרי"ק שורש קע"א). ויש אומרים שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו, וכן עיקר (הרשב"א אלף ק"פ וקפ"ח), ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין (תשובת מהר"ם). יש אומרים דבמקום דהיה לנו למיחש שעשה איסור אם היה כוונתו לקדש בשליחות הסבלונות, כגון ששלח בשבת (מהרי"ק שורש קע"א) או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה (ב"י בשם הריטב"א), אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין. לא שלח לה החתן בעצמו, רק אבי החתן שלח, לא חיישינן לפירש"י שמא הסבלונות עצמן הם קדושין, אפילו אמר השליח: החתן שלח לה. וכל זה מיירי דידעינן בודאי בשליחות הסבלונות, אבל בקלא דסבלונות לא חיישינן לכולי האי (פסקי מהרא"י סי' רכ"ו).

 

סעיף ב

האידנא, נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמא שלא לחוש לסבלונות, זולתי בקוסטנטינה שחוששין להם.

הגה: היה מנהג בעיר, ונתבטל, הולכין אחר עכשיו (ריב"ש סי' ה'). לא היה מנהג בעיר, כגון שהיה עיר חדשה, נידון כמחצה על מחצה (הר"ן פ"ב דקדושין). ויש אומרים דיש להחמיר אפילו במקום דכולי עלמא מסבלי והדר מקדשי, אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה (ת"ה סי' ר"ו ובפסקיו סי' ע"ד). ונראה לי דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא, לכולי עלמא  ליכא למיחש בכהאי גוונא. וכן מעשים בכל יום, לפעמים חוזרים בשדוכים, והסבלונות חוזרים, ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכולי עלמא מסבלי והדר מקדשי, והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין.

 

סעיף ג

חוששין לכתובה, שאם כתב לה כתובה, אף על פי שלא הגיעה לידה, אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואח"כ כותבים כתובה, חוששין שמא נתקדשה, אע"פ שאין שם סופר מצוי, ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב. ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקדושין, אין חוששין לקדושין.