לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן נ: מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות

סימן נ: מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות

 סעיף א

המקדש את האשה, בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא או שגירשה, אין הקדושין חוזרין לעולם. אפילו קדשה באלף דינר, הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה. ואם היו קדושי טעות, חוזרים המעות. וכן אם היתה ממאנת. וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי. וכן אם היו קדושי ספק. (וכל זה לא מיירי אלא מן הארוסין, אבל מן הנשואין, הקדושין חוזרין) (מהרי"ל סימן ס"א).

 

סעיף ב

המקדש אחותו, המעות מתנה; מפני שהכל יודעים שאין קדושין תופסין בעריות, ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה.

 

סעיף ג

השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין ובין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כלם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם הוו קיימין, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

הגה: ויש אומרים דאפילו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרים, דוקא כשאכל שם החתן, ואז אפילו מה שהוא בעין אינו חוזר, אבל אי לא אכל שם, חוזר הכל (שם טור). חזרה היא בה, חוזר הכל. ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה, משלמת ארבעה. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון; והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא. (ויש אומרים דכל זה מיירי במה ששלח לאחר ארוסין, אבל קודם אירוסין, לאחר שידוכין, חוזר הכל (נ"י פ' מי שמת וכך כתב הריטב"א) ויש חולקין) (ב"י בשם הרשב"א).

 

סעיף ד

המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואח"כ נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאמרן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה.

 

סעיף ה

ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות, ואחר כך אירע שהמירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר (דהיינו הקנסות שעשו ביניהם). ואם החזיר השליח השטר למשודכת, לא עשה כלום. והוא הדין אם נשתטית המשודכת, שיוכל המשודך לחזור בו. וכן אם קלקל המשודך מעשיו, יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר. ואם החזיר השליש השטר למשודך, לא עשה כלום.

הגה: ויש אומרים דכל זה קודם ארוסין, אבל אחר ארוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שורש קע"א). ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג וסי' רל"ב שם סעיף ט"ז.

 

סעיף ו

כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש.

הגה: ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשודכין אין בהם משום אסמכתא (תוס' פרק איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בח"ה סימן ר"ז. ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל קבלו קנין על מנת לכתוב השטרות, וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומיחה בעדים שלא לכתוב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר (תשובת הרא"ש כלל ל"ד) (וכמו שיתבאר בח"ה סי' ל"ט וסי' רמ"ג). יש אומרים דמי שפסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סי' תשכ"א) או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אונס אף על גב דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ועיין לקמן ס"ס ע"ו. וכן בשאר אונסים, כגון שמת הפוסק, אין יורשים צריכין לקיים, ופטורים מן הקנס. ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחייב עצמו בשטר, חייבין יורשיו לשלם, ולא מהני אונס ועיין לקמן סי' נ"א (שם תמצאנה). שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, ואח"כ יצא אחד מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לקדש, אם אינו רוצה, פטור מן הקנס (ריב"ש סימן קע"ז ובתשובת הרמב"ן סי' רע"ח). ועיין בח"ה סימן י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס, אי מחויב לקיים הדבר מצד קיבול הקנין.

 

סעיף ז

אם נותן משכון לחבירו להבטיחו שלא יחזור בו מהשדוכין, צריך שיאמר: אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה.

הגה: שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה, ועבר אחד מהם, או שאחד נשבע לבד, נתבאר הכל בי"ד סי' רל"ו. דיני שדכנות עיין בח"ה סוף סימן פ"ז וסוף סי' קפ"ה וסי' רס"ד).