לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קב: דין גביית חוב וכתובת אלמנה

סימן קב: דין גביית חוב וכתובת אלמנה

 סעיף א

מי שמת, ואלמנתו (או גרושתו) (מרדכי פ' הכותב) באה לגבות כתובתה, ועליו בעל חוב, אם זמן של אחד מהם מוקדם, ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם, מי שזמנו קודם יגבה, והאחר ידחה, בין אלמנה בין בעל חוב. ואפילו תפס המאוחר, מוציאין מידו.

הגה: היתה הכתובה מוקדמת, אינה יכולה לומר: לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה ניזונית בבית בעלי ואח"כ אגבה כתובתי, אלא נותנים לה כתובתה, והמותר לבעל חוב (ועיין בחושן המשפט סימן צ"ז).

 

סעיף ב

לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה, כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, יתנו לבעל חוב, אפילו הוא מאוחר, ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת. ומיהו אם תפסה, אפילו שלא בבית דין, אין מוציאין מידה.

הגה: ויש אומרים דאפילו תפסה, מוציאין מידה (מרדכי בשם מוהר"ם פ' הכותב), וכן הורו האחרונים (מהרי"ל ומהרי"ו). ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה (מהרי"ו סימן ל'). אבל אם אינה ידועה, יכולה לומר: דלמא אינו חייב לך ולכולי עלמא אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה, צריכה להחזיר (מהרא"י בפסקיו סי' ר"ס). יש אומרים דאין כותבין אגב, בכתובה, וכן נוהגין. מיהו אפילו כתב בזמן הזה, אין לחוש, וכמו שנתבאר לעיל סימן ק'.

 

סעיף ג

אם זמן שניהם שוין, או שנשא ולוה ואח"כ קנה, או שלוה ונשא ואח"כ קנה, שחל שעבודה כאחד בשעה שקנה, בין שהניח מקרקעי או מטלטלי, ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה מגביית עיקר ותוספת. ואם קדמה האשה ותפסה קרקע, אם קדמה וגבתה בבית דין, כגון שהגבוה בית דין קודם שידעו שהיה שם בעל חוב, אין מוציאין מידה. אבל אם גבתה מעצמה, אפילו ע"י שומא, מפקינן מינה. ואם קדמה ותפסה מטלטלין, אפילו שלא בבית דין, לא מפקינן מינה.

הגה: אלמנה שבאת לגבות כתובתה, והיתומים טוענין שתתן ערבות שאם ימצאו אחר כך בעלי חוב המוקדמים שתחזיר מה שגבתה, אין שומעין להם וגובאת כך בלא ערבות (ריב"ש סימן רצ"ט).

 

סעיף ד

אם יש כדי לפרוע לשניהם בקרקע ומעות, אם זמנם שוה נותנים לבעל חוב מעות ולאשה קרקע, (אפילו יש לה נדוניא עם הכתובה) (כן משמע מפירש"י והב"י). ואם קדמה לגבות מעות, יש מי שאומר שמוציאין מידה ונותן לבעל חוב. (מיהו אם הבעל חוב חפץ בקרקע, נותנים לו הקרקע) (טור). ואם אין זמנם שוה, המוקדם נותנים לו המעות. ואם קדם המאוחר ותפס המעות, יש מי שאומר שמוציאים מידו.

 

סעיף ה

היו כתובים בכתובה נכסי צאן ברזל, וטענה שאבדו או שלקחם הבעל, הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה, וחולקה עם בעלי חובות.

הגה: אם בעל חוב גובה מנדוניית האשה שהיא בעין, (עיין בח"ה סי' צ"ז סעיף כ"ו).

 

סעיף ו

הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספת, אינו מתחייב אפילו בקנין. והני מילי באשה דעלמא, אבל לכלתו מתחייב בקנין. ואם היה קבלן שאמר לה: הנשאי לזה ואני נותן לך, משתעבד אפילו בלא קנין, אפילו לאשה דעלמא.

הגה: ויש אומרים דכל ערב משתעבד בקנין (טור בשם הראב"ד), ולכלתו אפילו בלא קנין (כך כתב הטור לדעת הראב"ד). יש אומרים דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתובה (מרדכי פ' גט פשוט והגהות דגיטין). ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חייב כשאר ערב (הר"א ממיץ ובעל התרומה). מיהו כל זמן שלא נשאה יכול לחזור בו (וכן כתב הב"י בחושן המשפט בסימן קכ"ט).

 

סעיף ז

הערב לאשה בכתובתה, בענין שהוא חייב, וגירשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה, לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים, כדי שלא יעשו קנוניא עליו. ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתובתה מהערב ואחר כך יחזירנה, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו אם האב ערב לכלתו בעד בנו, והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מותר להשיאו עצה זו.

הגה: הערב לאשה בנדונייתא, וכתב כשטר כל זמן שיתבעהו שניהם שחייב לשלם להם, ומת הבעל, א"ה אשתו גובאת מה שכתב לה (ריב"ש סימן תס"א).

 

סעיף ח

וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה, לא תגבה כתובתה עד שידירנה הנאה.

 

סעיף ט

אבל מן הלקוחות גובה אפילו בלא הדירה, ואם ירצה להחזירה אח"כ, יחזירנה.