לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן פ: מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה, ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה,

סימן פ: מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה, ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה,

 סעיף א

מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה; מקום שדרכן לארוג, אורגת; לרקום, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל.

הגה: ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ט'. ויכולה אשה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותן המותר; אבל הבעל לא יוכל לומר כן (טור בשם הרמ"ה וכך כתב הר"ן פרק אע"פ וכך כתבו השאלתות פרשת משפטים).

 

סעיף ב

היה לו ממון הרבה, אפילו היה לה כמה שפחות, אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זמה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה.

 

סעיף ג

והמדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה, יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה.

 

סעיף ד

וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; ומוזגת לו את הכוס; ומצעת לו את המטה; (ויש אומרים דמחוייבת להציע כל מטות הבית) (המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ); ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו; (ויש אומרים דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה) (ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ).

 

סעיף ה

מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו. (ויש מחלוקת בהצעת המטה, ועיין למטה סעיף ח').

 

סעיף ו

יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים, ואלו הם: מטחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו.

הגה: מת בנה, אינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר, וכן בנו מאשה אחרת, אינה מחוייבת להניקו (הר"ן פרק אע"פ).

 

סעיף ז

הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנה שפחה אחת, אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו.

 

סעיף ח

הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות, אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה.

הגה: הכניסה לו שלש שפחות, או ממון, או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכור, אינה מצעת המטות, רק מטתו (הר"ן בשם י"מ); יש אומרים דאף מטתו אינה מצעת, רק בפריסת סדינין, ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חיבה, וכל אשה תעשה זה אפילו יש לה כמה שפחות (טור).

 

סעיף ט

היא אומרת: ראוי הוא לקנות, או לשכור שפחה, והוא אומר שאינו ראוי, עליה להביא ראיה.

 

סעיף י

כל אלו המלאכות אין מחייבים אותה, אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן.

 

סעיף יא

כל זמן שהיא מניקה את בנה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב; (לא הוסיפו לה, צריכה לאכול משלה, אם יש לה) (טור).

 

סעיף יב

פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב, מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם; ויש מי שאומר שיכול לעכב.

 

סעיף יג

ילדה תאומים, אין כופין אותה להניק שניהם, אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני; (ויש אומרים דמניקה שניהם) (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף יד

הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב; (ואפילו בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב) (טור).

 

סעיף טו

כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות.

הגה: ואינו זנה עד שתעשה; וכן בית דין משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א); ויש אומרים דהיו כופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם); וכל זה באומרת: איני עושה, וניזונית; אבל אם אומרת: איני ניזונית ואיני עושה, הרשות בידה (ב"י לדעת הרמב"ם וכך כתב הר"ן), וכמו שנתבאר לעיל סימן ס"ט; ויש אומרים דאפילו באומרת: איני ניזונית ואיני עושה, צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית (ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם לחד שינויא).

 

סעיף טז

טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים.

 

סעיף יז

האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה.

 

סעיף יח

מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה, אם אחר כך רצה ונתחייב הוא לתת לה (במתנה) מזונותיה, אין מעשה ידיה שלו.

הגה: אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה, ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (הר"ן פ' אע"פ); אבל מה שאינו מספיק לה, אין הבעל צריך לשלם לה, דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה. וכל אשה יש לה מזונות אע"פ שאין כתובתה בידה, ואינו נאמן לומר שמחלה לו, רק בראיה ברורה; ואפילו על מזונות שעברו, אם לא טען לא טענינן ליה, וצריך לישבע שמחלה לו (כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז).