לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן צו: שבועת אלמנה וגרושה על כתובה

סימן צו: שבועת אלמנה וגרושה על כתובה

 סעיף א

אין אלמנה גובה כתובתה, עיקר ותוספת, אלא בשבועה. ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, או נכסים שייחד לה בכתובתה בעין, אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קיימים, או דברים שידוע שבאו מכחם, נוטלת אותם בלא שבועה. ואם נכסי צאן ברזל אינם קיימים, ולא דברים הבאים מכחם, ובאה ליפרע מנכסיו, אינה נפרעת אלא בשבועה. והוא הדין אם ייחד לה מטלטלים בכתובתה, שיש לחלק בהם כמו שחילקנו בנכסי צאן ברזל. ואם ייחד לה קרקע בכתובתה, אע"פ שלא פירש אלא מצד אחד, נוטלתו בלא שבועה. ואם מתה קודם שנשבעה, אין יורשיה יורשין כתובתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה.

הגה: ועיין בחילוקי דין זה בח"ה סימן ק"ח י"א הא דאין יורשיה יורשין כתובתה היינו בדלא תפסה, אבל תפסה, יורשיה יורשין כתובתה הואיל והן מוחזקין (כן משמע בטור ח"ה סימן ק"ח ובמרדכי ריש אלמנה ניזונית ובפ' מי שמת ומהרי"ו סי' צ"ח ובת"ה סימן ש"ל). ויש חולקין (מרדכי פ' כל הנשבעין בשם מוהר"ם), ועיין בח"ה סימן ק"ח. אם היורשים אומרים: נשבעה, עליהם להביא ראיה (ריב"ש סימן קס"ט). אם פרעו לה מקצת כתובתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר, יורשיה יורשין החוב ההוא אפילו לא נשבעה (ב"י בשם תשובת הרשב"א סימן תתס"ו). אלמנה שנשתתקה, ורמזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום, סגי בכך והוי כאלו נשבעה (ב"י בשם תשובת הרשב"א). אשה שנשתטית ונתאלמנה, אין יורשיה נוטלין כתובתה הואיל ואינה יכולה לישבע (ב"י בשם תשובת הרשב"א וכך כתב רמב"ן בתשובת סימן ס"ו). ועיין לקמן סימן ק"ה סעיף ג'. אבל אם נתגרשה ומתה, יורשיה נשבעים: שלא פקדתנו, ונוטלין ואפילו מיורשיו, אם מת אחריה.

 

סעיף ב

מה שבועה נשבעת האלמנה, שלא התפיסה ושלא תפסה היא משלו כלום. ויש מי שאומר שצריכה לישבע שלא מחלה לו כתובתה ושלא מכרה לו.

הגה: ואם נשבעה סתם: שלא נהניתי מכתובתי, סגי בכך (הר"ן פ' השולח). ונהגו ג"כ להשביע אותה שלא בזבזה כלום בלא רשות בעלה, ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם: שלא בזבזה יותר מן הראוי (מהרי"ק שורש י"ט).

 

סעיף ג

אם האלמנה רוצה ליטול כתובתה, ואינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה, שמא ימחלו לה השבועה, אין שומעין לה.

 

סעיף ד

אלמנה שאומרת: מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתובתי, אם היא מוחזקת במנה ויכולה לטעון אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת במגו.

 

סעיף ה

אלמנה שמכרה או נתנה, קיים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתובתה. והני מילי במטלטלי, אבל במקרקעי, אפילו נשבעה לבסוף, אין מכרה ומתנתה קיימים, אלא אם כן שמו לה בית דין, אפילו של הדיוטות. ויש מי שאומר שצריך שיגבו לה בית דין.

הגה: ויש אומרים דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה, אף על גב דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. ויש אומרים שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין (מרדכי פרק הכותב), כי במקום שנראה לדיין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאום או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קיים (הרא"ש כלל פ"ה). וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה. וכן נראה לי לדון. וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה, אבל אם לא חזרה, מכירתה ומתנתה קיימים מעכשיו (מהרי"ק שורש ח"י); ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתובתה, ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה מממון בעלה הראשון, תשבע עדיין. ואם מתה, הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה (הגהות מרדכי דכתובות). וע"ל סימן ק"א.

 

סעיף ו

אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה, אינה כלום.

 

סעיף ז

פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפילו לא יטעון, כגון פוגמת כתובתה, כגון שהיתה כתובתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתובתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה, אפילו יש לה עדים כמה קבלה, ואפילו דקדקה מה שנטלה אפילו בחצי פרוטה, לא תפרע אלא בשבועה.

 

סעיף ח

וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה.

 

סעיף ט

וכן אם היא טורפת מלקוחות.

הגה: וכן אם היו לו שתי נשים וגירש אחת, צריכה לישבע לשניה (ב"י בשם המ"מ), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז.

 

סעיף י

וכן אם היא נפרעת שלא בפניו, והוא שיהיה במקום רחוק. אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום, מודיעין אותו, ואם לא יבא ישביעוה ותטול; והאשה נותנת שכר השליח ומוסיפים על כתובתה.

 

סעיף יא

כל אלו השבועות אע"פ שהם דרבנן, הן בנקיטת חפץ. ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לישבע, לא מפקינן מינה, ואפוכי לא מפכינן לה.

 

סעיף יב

כשהיא רוצה לישבע, אם היא חשודה על השבועה, שכנגדה ישבע ויפטר. ואם גם הוא חשוד, אין כאן לא שבועה ולא תשלומין.

 

סעיף יג

כשעד אחד מעידה שהיא פרועה, יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא. כיצד, יפרע לה כתובתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויתבענה מה שנתן לה תחלה, ויאמר: בהלואה נתתיו לך; והוא שידוע לעד הראשון שמכוין לכך.

 

סעיף יד

הוציאה שטר כתובתה באלף זוז, והוא אומר: נפרעת הכל, והיא אומרת: לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ת"ק כי אמנה היתה ביני לבינך, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אומרת: אין בשטר כתובתי אלא ת"ק, אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף, כלום. (והבעל ישבע שבועת היסת ויפטר) (הרמב"ם פי"ז וכך כתב הב"י).

 

סעיף טו

היא אומרת: בתולה נשאתני וכתובתי מאתים, והבעל או היורשים אומרים: לא כי אלא אלמנה, והכתובה נאבד, או במקום שאין כותבין כתובה; אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות, כתובתה ר', אפילו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשיו הוא גדול ויש אחד עמו, מהני. ואם אין עדים, לא תיטול אלא מנה. והבעל צריך לישבע, יש מי שאומר שבועה דאורייתא, ויש מי שכתב שבועת היסת.

הגה: ויש אומרים במקום שאין כותבין כתובה, שבועת היסת; במקום שכותבין, ונאבדה, שבועה דאורייתא, דהרי מצי הכל לכפור ולומר: פרעתי, ולכן מיקרי מודה מקצת (המ"מ פי"ו). (וע"ל סימן ק' סעיף ו').

 

סעיף טז

מי שהיה נשוי ד' נשים, שנשאם זו אחר זו, ומת, ובאות לגבות כתובתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים; ואפילו הם גדולים, אין נפרעים מהם אלא בשבועה.

 

סעיף יז

ואם היו כלן חתומות ביום אחד, במקום שכותבין שעות, הראשונות תקדם. ואם אין כותבין שעות, אז שעבוד כולן חל כאחד.

 

סעיף יח

מי שהיה נשוי ד' נשים, כתובה של זו מנה, ושל זו ר', ושל זו ש', ושל זו ת', וכולן נחתמו ביום אחד, ומת ואין לו כדי כל הכתובות, כיצד הם חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתובתה או פחות, חולקין בשוה. ואם היה הממון יותר על זה, חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשיעור כתובתה, וחוזרת וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון.

 

סעיף יט

כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבא לגבות כתובתה, אין משביעין אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע, שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה, ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, אלא בקבלת ארור. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו, ומדירין אותה בבית דין ואח"כ נוטלת כתובתה. וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו עינוי נפש, שתהיה באיסור כל ימיה. ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדר, מפני שהבעל יפר לה.

 

סעיף כ

גרושה שבאה לישבע, משביעים אותה בבית דין.

 

סעיף כא

יש מי שאומר דהאידנא משביעים אלמנה בבית דין, מפני שבאותו ענין שהיו רגילים להשביעה, שהיו גוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתובתה, אין העונש מרובה כל כך כמו שבועה, שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר.

הגה: וצריכה לישבע לפני שלשה שהם כשרים, ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים, צריכה לחזור ולישבע. (ב"י בשם תשובת הרשב"א ותשובת מוהר"ם סוף הפלאה). ולכתחלה צריכה לישבע לפני היתומים, אבל אם נשבעה שלא בפניהם, או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה, משביעין אותה שלא בפניהם (ג"ז שם בשם הרשב"א). אלמנה שנשבעה על כתובתה, יכולין היתומים להחרים אחר כך על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם (ריב"ש סימן שכ"ה).