לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן ה: דין פצוע דכא וכרות שפכה ואיסור סירוס לאדם ולבהמה ולעוף

סימן ה: דין פצוע דכא וכרות שפכה ואיסור סירוס לאדם ולבהמה ולעוף

 סעיף א

פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת, לפי שאינו בקדושתו. ואפילו נתינה או אחת מהספקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה. ויש מתירים, אפילו בממזרת (טור והראב"ד והרשב"א).

 

סעיף ב

איזהו פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה אברים אפשר שיפסל הזכר, בגיד ובביצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נידך (פי' נתמעך מענין פצוע דכא) (דברים כג, ב), הרי זה פסול. כיצד, נפצע הגיד או נידך, או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה, פסול. ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד, כשר.

 

סעיף ג

נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס, כשר. כמרזב, שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות, לרש"י והרא"ש, פסול. להרמב"ם כשר.

 

סעיף ד

ניקב למטה מהעטרה, כשר. ניקבה עטרה עצמה, אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב, פסול. ואם נסתם הנקב, חזר להכשירו.

 

סעיף ה

ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה, פסול, שהעטרה כולה מעכבת.

 

סעיף ו

נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו, הרי זה פסול.

 

סעיף ז

נכרתו הביצים או אחת מהם, או שנפצעה אחת מהם, או שנידוכה אחת מהן, או שחסרה, או שניקבה (נקב מפולש) (ב"י בשם נ"י בשם תוס' פ' הערל), הרי זה פסול.

הגה: וכן עיקר. ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארת של ימין (היא סברת ר"ת). אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה, אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רוב מנין ורוב בנין.

 

סעיף ח

נכרתו חוטי בצים או אחת מהן, או שנידך או נפצע, הרי זה פסול.

 

סעיף ט

ניקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים, והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע, הרי זה כשר.

 

סעיף י

כל פיסול שאמרו בענין זה, כשלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכה, או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן, הרי זה כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים, להרמב"ם. אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול, וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי.

 

סעיף יא

אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בא"י בין בחו"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד, הרי שבא א' וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן, ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו, כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס, בין באדם בין בבהמה, חיה ועוף. והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.

 

סעיף יב

המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד.

 

סעיף יג

הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו איברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו. וראוי להכותו מכת מרדות.

הגה: אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול, אף על גב דמסתרס ע"י זה, וכל כיוצא בזה, דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פ' במה בהמה).

 

סעיף יד

אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו. (ואפילו לא הערים, והעובד כוכבים מכירו ומכוין לטובתו). ומוכרן לישראל אחר, ואפילו לבנו גדול מותר למוכרה, אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו.

הגה: ומותר לתת בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר, אע"פ שהעובד כוכבים בודאי יסרסנו (הגהות מיימוני פי"ז מהלכות א"ב), דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד (בית יוסף). ומותר למכור לעובדי כוכבים בהמות ותרנגולים, אף על גב דבודאי העובד כוכבים קונה אותם לסרסם. ויש אוסרים (תמצא מבואר בת"ה סי' רנ"ד). ומיהו אם אין העובד כוכבים הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לעובד כוכבים אחר לסרס, לכולי עלמא שרי (ג"ז שם). כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ס). ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות.