לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קסה: איזה מהם קודם או חליצה או יבום

סימן קסה: איזה מהם קודם או חליצה או יבום

 סעיף א

מצות יבום קודמת למצות חליצה. ואם אינה רוצה להתייבם לשום אחד מהאחים, (או בגדול כשרוצה לייבם) בלא טענה מספקת, דינה כמורדת. ויש אומרים שמצות חליצה קודמת.

הגה: ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתייבם. ומכל מקום אין כופין אותו לחלוץ, אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו, כגון שאומרים לו: חלוץ על מנת שתתן לך מנה (טור בשם ר"ת והרא"ש). ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ד. ואם שניהם רוצים ביבום, אין מניחים אותם לייבם אלא אם כן ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה (טור בשם ר"ת). ויש אומרים דאם יש לו אשה אחרת, שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ (טור בשם סמ"ג). ויש אומרים אפילו בלא אשה אחרת, אם אינם מכוונים לשם מצוה, והיא אינה רוצה להתייבם, ואין יכולים להטעותו, כופין אותו לחלוץ. והמנהג כסברא הראשונה, שאין כופין לחליצה כלל, אפילו יודעין בו שנתן עיניו בממון (מהר"ם פאדוואה סימן י"ח), אלא מפשרים ביניהם כפי תקנת הקהלות, כמו שיתבאר למטה. וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתייבם, ואפשר להתייבם שאין חשש איסור ביבומו. אבל אם אומר שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ, כופין אותו (ב"י בשם ר"ת). ודוקא בבאה מחמת טענה, כדרך שנתבאר לעיל סימן קנ"ד (ת"ה סימן ר"כ). מיהו אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה על החליצה, מטעינן ליה כדי שלא נצטרך לכוף (נ"י מ"כ). ויזהירו שלא ישלישו הממון ביד שליש, כי אז לא יכולין לומר לו: משטה היינו בך (מרדכי פ' החולץ). ועיין לקמן סימן קס"ט סעיף ב'.

 

סעיף ב

יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנאה מכל היהודים, כופין אותו שיחלוץ לה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה, מבקשים ממנו שיחלוץ לה. וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה, מבקשים ממנו שיחלוץ לה.

הגה: היה יבמה כהן, והלכה ונתקדשה לאחר כדי שלא יוכל ליבמה, דינה כאלו נדרה הנאה ממנו. ומכל מקום אין כופין אותו לחלוץ, הואיל והיא גרמה שאסורה לו (תשובת הרשב"א סי' תת"כ), ויש אומרים שאם רקקה לפני האחים או כדומה לזה, וגרמה שאסורה לייבם, אין לה דין מורדת הואיל וא"א לה לייבם מעכשיו (רשב"א אלף רמ"ז). וכבר נתבאר בסמוך שכל חלוקים אלו למאן דאמר מצות ייבום קודם, אבל למאן דאמר מצות חליצה קודמת, אין לה דין מורדת כלל אם אינו רוצה ביבום.

 

סעיף ג

יבמה שתבעה היבם לחלוץ, והיא אינה רוצה אלא לישאר עגונה, אין שומעין לה, אפילו היה היבם נשוי. (ודינה כמורדת, ונתבאר דינה סי' ע"ז).

 

סעיף ד

כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם, הרי זו נוטלת כתובתה (ושמין לה בגדים כמו לאלמנה) (ריב"ש סי' ש"כ). וכן אם היה יבמה מוכת שחין או שאר מומי אנשים שנתבארו בסימן קנ"ד, חולץ לה ונוטלת כתובתה. ואפילו היו המומין ההם בבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל.

הגה: והוא הדין למאן דאמר מצות חליצה קודמת, אע"פ שאין כופין אותו לחלוץ, צריך ליתן לה כתובתה מיד, שהרי דינה כחלוצה (תשובת ר"ד כהן). וכל זה מדינא, אבל הקהלות תקנו תקנה אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה, יחלוקו כל הנכסים שהניח, אפילו אין מגיע החצי לכדי כתובתה, ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי בעלה, וצריכה לישבע, אם לא שהתפשרו עצמם בלא שבועה. ומה שנתן הוא במתנת שכיב מרע, אין מנכין לה מחלקה כלום (מרדכי פרק החולץ). ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל, נוטל החולץ, ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו. ואפילו תפסו, מוציאין מידן, דעיקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה, ולכן החולץ עיקר בזה (ת"ה סימן ר"כ). ואפילו אם רוצין שאר האחין לחלוק עם גדול האחין, ואומרים שהם רוצים לחלוץ, אין שומעין להם אם גדול האחין רוצה לחלוץ. וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתובתה, דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתובתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהלות. על כן נוהגין להתפשר ביניהם, ואפילו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון, אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם (מהר"ם פאדוואה סימן י"ז וכ"ג).

 

סעיף ה

נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם, אם אינו רוצה ליבם חולץ לה ונותן לה כתובה.