לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תט: דין מקום נתינת העירוב

סימן תט: דין מקום נתינת העירוב

 

סעיף א
הנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב. לפי שבית הקברות אסור בהנאה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה, הרי נהנה בו. ואם נתנו בבית הפרס, הרי זה עירוב ואפילו היה כהן, מפני שיכול להכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך.
 
סעיף ב
צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב, שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה. אבל אם נתכוין לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים, הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה. שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק.
 
סעיף ג
נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים מן הארץ, אינו עירוב, מפני שמאחר שהם רכים ונוחים לקטום ויתחייב חטאת, גזרו בהם, (ואם הם רכים כירק ע"ל ריש סימן של"ו), אפילו בין השמשות אפילו במקום מצוה; ואם היו תלושים ונעוצים, הרי זה עירוב.
 
סעיף ד
נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח מבעוד יום או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא, הרי זה עירוב.
 
סעיף ה
כל המניח עירובו במקום, יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל בתוך ד' אמות, הרי זה עירוב; חוץ לארבע אמות, אינו עירוב.
 
סעיף ו
אבד עירובו או נשרף, או אם היה בסוף התחום ונתגלגל חוץ לד' אמות, או שהיתה תרומה ונטמאת מבעוד יום, אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב שקניית העירוב בין השמשות. אם ספק, כשר; שספק העירוב כשר, והוא שיהיה לו חזקת כשרות כגון זה שהניחו שם ואירע בו ספק; אבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו.
 
סעיף ז
כיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך שם, זה הוא עיקר מצותו. ואפילו לא אמר: שביתתי במקומי, אלא החשיך שם ושתק, לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום ולא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו, קונה אלפים אמה בלא אמירה. ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך מבעוד יום ויניח שם מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו. ואם הוא חולה או רעבתן, שיעורו שתי סעודות בינוניות שהם כששה ביצים מפת, (וע"ל סימן שס"ח סעיף ג'), או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות; ואם הוא ליפתן, בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי. ואומר: בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה, וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואים כאילו דר שם. אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים, שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם שהוא להם עיקר, ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם.
 
סעיף ח
אם ירצה ישלח העירוב ע"י שליח, ויאמר: בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך. ובלבד שלא יהא חרש, שוטה וקטן או שאינו מודה בעירוב; ואם שלחו ע"י חרש, שוטה וקטן או עובד כוכבים או א' שאינו מודה בעירוב, אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו, ושלחו ע"י אחד מאלו ואפילו שלחו על הפיל או על הקוף וראה מרחוק שהגיע שם ונתנו לו, הוי עירוב אף על פי שלא ראה שהניחו האחר, דחזקה: שליח עושה שליחותו. וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלוח עירובם ביד אחר, הרי אלו משלחין.
 
סעיף ט
אחד או רבים שאמרו לאחד: צא ערב עלינו, ועירב עליהם באיזה רוח שרצה, הרי זה עירוב ויוצאים בו, שהרי לא ייחדו לו רוח.
 
סעיף י
האומר לחבירו: ערב עלי בתמרים; ועירב עליו בגרוגרות; בגרוגרות, ועירב עליו בתמרים; אמר לו: הנח עירובי במגדל, והניחו בשובך; בשובך, והניחו במגדל; בבית, והניחו בעלייה; בעלייה, והניחו בבית, אינו עירוב. אבל אם אמר לו: ערב עלי, סתם, ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים בין בבית בין בעלייה, הרי זה עירוב.
 
סעיף יא
מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים אמה, וירא שמא תחשך קודם שיגיע שם, ואמר: שביתתי תחתיו בעיקרו, קנה שביתה בעיקרו ויש לו משם אלפים אמה. אף ע"פ שאינו יכול להגיע שם מבעוד יום במהלך בינוני אלא אם כן ירוץ, מותר לילך לשם בנחת אע"פ שאינו מגיע שם מבעוד יום. אבל אם לא היה יכול להגיע שם כלל מבעוד יום, לא יזוז ממקומו, שהרי עקר דעתו מכאן וגם שם לא קנה. ודוקא שייחד ד' אמות ההם בתוך אלפים אמה, כגון שאמר: שביתתי בעיקרו, ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים. אבל אם אין כל האילן בתוך אלפים, ולא ייחד מקום תחתיו, לא קנה שביתה דשמא היה בדעתו על ארבע אמות שהם חוץ לאלפים, וגם כאן לא קנה, שהרי עקר דעתו מכאן, ולא יזיז ממקומו. ואם כולו עומד תוך אלפים ולא ייחד מקום שביתתו, כגון שאמר: שביתתי תחתיו, יש לו ארבעה אלפים ממקומו לצד האילן חוץ משיעור משך תחתיו של אילן; כגון אם שיעור האילן עשרים אמה, יש לו אלפים פחות עשרים אמה. ולהרמב"ם, הקונה שביתה בריחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה שם אלא במקום שהיה עומד בו כשחשכה; וכן אם אמר: שביתתי במקום פלוני, והוא רחוק ממנו יותר מאלפים, קנה שביתה במקומו. והאומר: שביתתי תחת אילן פלוני, אם יש תחתיו שמונה אמות או יותר, לא קנה שביתה שהרי לא כיון מקום שביתתו. לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו, או בד' אמות שבצפונו או בדרומו. ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות, ונתכוין לשבות תחתיו, קנה; שהרי מקצת מקומו מסויים. וכן דעת הרי"ף בזה.
 
סעיף יב
היו שנים, אחד מכיר ואחד אינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ואומר: שביתתנו במקום פלוני.
 
סעיף יג
ודוקא לבא בדרך התירו לו כהאי גוונא אבל לא למי שהוא בביתו; ואם אמר כן, לא עלה לו ואין לו אלא שביתת ביתו.