לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רסו: דין מי שהחשיך לו בדרך

סימן רסו: דין מי שהחשיך לו בדרך

 

סעיף א
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו אינו יהודי, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לאינו יהודי להוליכו לו, ולמוצ"ש לוקחו ממנו ואפילו לא נתן לו שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה, מותר; אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לאינו יהודי אלא אם כן באה לידו מבעוד יום דהשתא הויא ככיסו.
 
סעיף ב
אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, וכשהיא עומדת נוטל הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו ויש אומרים שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה.
הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו. ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב. (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ).
 
סעיף ג
היה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן, יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו.
 
סעיף ד
היה עמו חרש ושוטה, יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל.
 
סעיף ה
שוטה וקטן, יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת. חרש וקטן, יתננו למי שירצה.
 
סעיף ו
ויש אומרים שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד. הגה: ודוקא כשנותן להם משחשכה, אבל כשנותן להם מבעוד יום, מותר בכל ענין.
 
סעיף ז
אם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו, לא.
 
סעיף ח
יש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום, אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו.
 
סעיף ט
הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל מעל החמור כלים הנטלים; ושאינם נטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים. ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן, אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן, אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פי' מהתשמיש שהיה מוכן לו), אלא פורקן בנחת שלא ישברו, ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח.
 
סעיף י
חשכה לו בדרך ותפילין בראשו, או שיושב בבה"מ בשדה וחשכה לו, מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו; ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו, מניחן שם.
 
סעיף יא
היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתו; ודוקא רץ, אבל לילך לאט, לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין קאי ולאו אדעתיה; אבל רץ אית ליה היכירא, וכי מטי לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, זורק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו.
 
סעיף יב
יש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו, ויש אומרים דהוא הדין לכיסו. הגה: ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו, ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לאינו יהודי לשומרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סימן ש"ט). וע"ל סי' ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו.
 
סעיף יג
מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר.