סימן שה: במה בהמה יוצאת בשבת
סעיף א
בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו, אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משאוי. וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשימור, לא תצא בו. הילכך נאקה יוצאת בזממא דפרזלא, שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו, וחמרא לובא בפגא דפרזלא דהיינו בריג"א, והגמל באפסר שהוא קבישטר"ו, ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן שהוא פרינ"ו, אבל לא בשניהם. ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו. ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה, ובלבד שלא ישען עליה.
סעיף ב
אם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משאוי לפי שאינו משתמר בו.
סעיף ג
לצאת חמור בפרומביא (פי' רסן של ברזל), אסור.
סעיף ד
כל בהמה שעסקיה רעים, אע"פ שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה, מותר לצאת בה.
סעיף ה
בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה, מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכם בהם.
סעיף ו
אילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות, והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי, והעזים צרורות והוא שקושרים ראשי דדיהן ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר, אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ, אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי.
סעיף ז
חמור יוצא במרדעת (פי' כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) והוא שתהא קשורה לו מערב שבת, ושאר כל הבהמות אסורות, ולא יצא באוכף אעפ"י שקשור לו מערב שבת.
סעיף ח
מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצנה ובלבד שלא יקשרנו בו, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעל חיים; אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צנה אסור ליתן עליו מרדעת כלל; ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור ובין מן הסוס, אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה; ואוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס.
סעיף ט
אוכף שע"ג החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו, לא יטלנו בידו אלא מתיר החבל מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו.
סעיף י
אין תולין לחמור טרסקל (פי' כלי של ערבה קלופה ומכוסה בעור) בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם; אבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול ע"ג קרקע, שרי בחצר אבל אין יוצאים בו.
סעיף יא
לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שעושים לו לנוי, ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים, ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים, ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף; אבל יוצאה באגד שע"ג מכה, ובקשקשים שע"ג השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן, ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה; ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה.
סעיף יב
לא תצא בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה.
סעיף יג
אין הגמל יוצא במטוטלת, והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו, אפילו היא קשורה לו בזנבו, אלא אם כן היתה קשורה בזנבו ובחטוטרתו או בשליתה.
סעיף יד
לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול; פי' עקוד שקושר ידה אחת עם רגלה, ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על ג' רגלים.
סעיף טו
לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו; אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו, מותר. ויש מי שאוסר גם בזה, ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדו והוא מושכה בחבל.
סעיף טז
המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמו שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה, וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ; ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה.
סעיף יז
אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת; ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק; ולא בסולם שבצוארו, והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו; ולא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרה ומכה רגליה זו בזו ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו; ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן; ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים; ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ; ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם; ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה; ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק; ולא פרה בעור שנותנים על דדיה שלא יינקו השרצים; ולא ברצועה שבין קרניה, בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי; ולא תצא פרה או שור בחבל שבצוארה לפי שאינו צריך שמירה; אבל עגלים מותרים לפי שהם מורדים בקל.
הגה: הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה, אבל לא בשאינה מומחה אע"פ שהיא מומחה לאדם. (ב"י ור' ירוחם ח"י ורמב"ם פ"ב).
סעיף יח
אין רוכבין ע"ג בהמה ולא נתלים עליה, ואפילו בצדה אסור להשתמש; אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו, מותר; ואם עלה עליה, אפילו במזיד, ירד משום צער בעלי חיים; ומטעם זה פורקין משאוי שעליה; כיצד עושה, מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו.
הגה: ואסור לישב על קרון שהאינו יהודי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה; גם שלא יחתוך זמורה. (תוס' והרא"ש ר"פ מי שהוציאוהו ומרדכי פ"ק דשבת והגהות עירובין וב"י בשם סמ"ג).
סעיף יט
בהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם, מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער ב"ח אע"פ שמבטל כלי מהיכנו. דין קירוד בהמה בשבת, כמו ביו"ט. (מרדכי פ"ב דביצה) (וע"ל סי' תק"ג ס"ב).
סעיף כ
מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום. ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל.
סעיף כא
גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו.
סעיף כב
מי שיש לו נער אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למונעו, שהחי נושא את עצמו; אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר.
סעיף כג
מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה אינו יהודי; ואע"פ שהאינו יהודי משתמש בהם בשבת, אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה ואינו ממתין שכירות ממנו; ואם רואהו משתמש בה בשבת, מוחה בידו.
הגה: נראה לי דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום, דהא תחומין דרבנן (הגמ"ר דקדושין).