לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שיב: הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת

סימן שיב: הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת

 

סעיף א
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפילו להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה, מותר. ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא, יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד; ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה; ואם ניכר באבן שקנחו בו, מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה, או אפילו הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך.
הגה: יש אומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו). ויש אומרים דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו. (תוספות פרק לולב הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק).
 
סעיף ב
אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו; אם רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר ולא משום טוחן.
 
סעיף ג
צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא.
 
סעיף ד
לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת. אסור לקנח בחרס, אפילו בחול, משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא, (פי' המעים התלוים בפי טבעת).
 
סעיף ה
היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים, דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה, מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלי; צרור ועשבים, יקנח בעשבים אם הם לחים, אבל ביבשים אין מקנחין מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר.
 
סעיף ו
מקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם; ומשום משתמש במחובר ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק.
 
סעיף ז
היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח, לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין, אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו, וממשמש.
 
סעיף ח
למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בב' אצבעותיו. ואסור לצאת בברזא אפילו תחובה כולה בגוף.
 
סעיף ט
אסור לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יבא לאשוויי גומות; ואם היה שדה חבירו, אפילו בחול אסור מפני שדש נירו ומקלקל.
 
סעיף י
אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, מותר לצדדן; ואף על גב דבנין עראי הוא לא גזרו ביה רבנן, משום כבוד הבריות.