לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שיד: דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת

סימן שיד: דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת

 

סעיף א
אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי, שאינו בנין ממש כגון חבית,
הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה),
שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי. ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפילו יש בה נקב חדש, אם להרחיבו, אסור.
הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף.
הגה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה, אם מותר ליטול ממנו חרס, ע"ל סי' ש"ח סמ"ד.
 
סעיף ב
היה בה נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים, אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש; למעלה מן השמרים, מותר לפתחו.
 
סעיף ג
במקום נקב ישן נוקבין אפילו במקדח (פי' כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה הברזא. ויש אומרים דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה, אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו על דרך שלא להוציאו, ודאי נראה שזה נקב חדש, ואסור.
 
סעיף ד
ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה, מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת.
הגה: ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמ"ש ס"ב (ב"י בשם שבולי לקט).
 
סעיף ה
מותר ליתן קנה חלול (בחבית או ברזא) להוציא יין אע"פ שלא היה בו מעולם, אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם, לא, דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק, דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב, ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה.
הגה: ויש מתירים אפילו בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש ס"פ חבית וטור).
 
סעיף ו
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה; אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה, אסור אפילו ברומח שעושה נקב גדול; ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין. וליקוב המגופה למעלה, מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה.
 
סעיף ז
חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; אבל פותחת של עץ ושל מתכת, אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה. ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח, ויש מתירים בזו. ושבירת פותחות של תיבות, יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר ע"י אינו יהודי.
 
סעיף ח
חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם.
 
סעיף ט
מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים.
 
סעיף י
חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר; אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה; ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסתירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום (וע"ל סי' רנ"ט).
 
סעיף יא
אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין א' הוא), אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח, (הואיל ואין היין יוצא אז) (ב"י), מותר. ואם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם. ואם הוא ת"ח, מותר לו להערים בכך.
 
סעיף יב
סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום, אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר; אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש, מותר להוציאו.
(הגה: ואם דצה ושלפה מבעוד יום, אפילו בכותל, שרי) (ב"י).