סימן שכ: דיני סחיטה בשבת
סעיף א
זיתים וענבים, אסור לסחטן (ע"ל סי' רנ"ב ס"ה); ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. ותותים ורמונים, אסור לסחטן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר; ואם עומדים למשקים, אסור. ושאר כל הפירות, מותר לסחטן.
הגה: ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים; אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש (ב"י). וכל זה דוקא לסחוט אסור, אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכל שכן בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (הגה"מ פכ"א).
סעיף ב
זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת, משקים היוצאים מהם מותרין; ואפילו אם לא נתרסקו מערב שבת, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית.
סעיף ג
חרצנים וזגים שנתן עליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם ולשתותם; ואפילו לא נתן מים, והיין מתמצה וזב מאליו, מותר לשתותו.
סעיף ד
מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל אסור.
סעיף ה
יש מי שאומר דהוא הדין לבוסר שמותר לסחטו לתוך האוכל, ור"ת אוסר בבוסר (הואיל ואינו ראוי לאכול) (טור).
סעיף ו
מותר לסחוט לימוני"ש.
סעיף ז
לסחוט כבשים (פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) ושלקות, אם לגופם, שאינו צריך למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור. ולר"ת, כל שהוא צריך למימיהן, חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל. (ולדבריו, הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור) (טור).
סעיף ח
הסוחט דג לצירו, דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן.
סעיף ט
השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים.
סעיף י
מותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו.
סעיף יא
צריך ליזהר, בחורף, שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד; ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק.
סעיף יב
יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח.
סעיף יג
דורס שלג ברגליו ואינו חושש.
סעיף יד
הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר.
סעיף טו
אסור לפרוס סודר ע"פ החבית וליתן ע"ג הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה; אבל בגד העשוי לפרוס עליו, מותר שאינו חושש עליו לסוחטו.
סעיף טז
אסור להדק מוכין בפי פך שיש משקין, משום סחיטה.
סעיף יז
ספוג, אין מקנחין בו אלא אם כן יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט.
סעיף יח
חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאף על גב דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב (וע"ל סי' ש"א עוד מדיני סחיטה).
סעיף יט
ליתן כרכום בתבשיל, מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין.
סעיף כ
יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין.