לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שכא: דיני תולש בשבת ודין טוחן ודיני תקוני מאכל או מעבד ולש

סימן שכא: דיני תולש בשבת ודין טוחן ודיני תקוני מאכל או מעבד ולש

 

סעיף א
חבילי פיאה אזוב וקורנית (פירוש מין עשב), הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם; הכניסן למאכל בהמה, קוטם ואוכל ביד, אבל לא בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו.
 
סעיף ב
אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, משום דדמי לעיבוד, אבל יכול לעשות ממנו מעט לתת לתוך התבשיל; ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח, אסור לעשות ממנו אפילו מעט.
 
סעיף ג
אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל; אלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה. אבל ביצים, מותר למולחן.
 
סעיף ד
יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות צנון אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו.
 
סעיף ה
אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה.
 
סעיף ו
אין למלוח ביחד הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן.
 
סעיף ז
מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה.
 
סעיףח
אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש. הגה: ודוקא מלח הגס, אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת (כל בו).
 
סעיף ט
מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין.
הגה: אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל (תה"ד סי' כ"ז ועיין לעיל סי' שכ"ד, ס"ז).
 
סעיף י
אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו.
 
סעיף יא
מותר להשקות את התלוש, כדי שלא יכמוש.
 
סעיף יב
המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן.
הגה: והוא הדין דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים (ב"י בשם תוספתא). ודוקא פירות וכדומה לזה, אסור. אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן (הגהות מיימוני פרק כ"א ור"ן פרק כלל גדול וסמ"ג). וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי (תשובת הרשב"א והר"ן פרק כלל גדול), כדלעיל סי' שי"ט.
 
סעיף יג
אסור לרדות חלות דבש מהכוורת (פי' הקן שהדבורים עושים בו הדבש) מפני שדומה לתולש.
הגה: ודוקא אם דבוקין בכוורת (המגיד פרק כ"א), אבל אם נתלשו מבעוד יום, או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר לרדותו בשבת (ב"י).
 
סעיף יד
אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. (ואפילו ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ.
 
סעיף טו
חרדל שלשו מערב שבת, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט.
 
סעיף טז
שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז קרישין) שדכו מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב. וכן שום שדכו מערב שבת, למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב.
הגה: ויש אומרים דלא יערב בכף, אלא ביד (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין). ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, משום לש.
הגה: ואם נותן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל.
 
סעיף יז
מותר לעשות יינמולין, שהוא יין ישן דבש ופלפלין, מפני שהוא לשתיה; ואין עושין אלונתית, שהוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון, שהוא לרפואה.
 
סעיף יח
אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא בצוננין, שדרך לשרותו לרפואה; אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו פתו. היה שרוי מאתמול, מותר לשרותו בשבת. ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך לשתות גם בשבת, מותר, שכך הוא דרך רפואתו לשתותו שבעה ימים זה אחר זה, הילכך מותר לשרותו בצונן וליתן בחמה, מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו.
 
סעיף יט
שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת, אם מחוסרים דיכה, אסור לגמור דיכתן בשבת; ואם אין מחוסרים אלא שחיקה, מותר לגמור בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש.
הגה: ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה; ומכל מקום המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תע"ב (מרדכי ר"פ כלל גדול). אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי (ועיין לקמן סימן שי"ט) (סמ"ג והגה"מ פרק כ"ב וב"י בשם סמ"ק ותה"ד ורבינו ירוחם).