לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שסו: דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו

סימן שסו: דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו

 

סעיף א
חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות, שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית.
 
סעיף ב
יושבי אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם; אבל שיירא שהקיפוה מחיצה, אין צריכים לערב לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם.
הגה: בתים שבספינה צריכים עירוב אע"פ שיש לספינה מחיצות, ואם אין לספינה מחיצות אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (ב"י בשם שבולי לקט). ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'.
 
סעיף ג
הבית שמניחים בו העירוב אינו צריך ליתן פת. ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה. ואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי לדירה, לאפוקי בית שער, אכסדרה ומרפסת. וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות. ואפילו הוא של קטן. ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום. ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו.
הגה: והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת. וכן נהגו הקדמונים. ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף ואין צריך להניח בבית דירה. וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז.
 
סעיף ד
צריך ליתן כל העירוב בכלי א', ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב אלא אם נתמלא הא', ואז מותר; והוא שיהיו שני הכלים בבית א'.
 
סעיף ה
צריך שלא יקפיד שום א' מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב; לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת.
 
סעיף ו
אין מערבין בפרוסה, אפילו היא גדולה הרבה, אבל בשלימה, אפילו קטנה מאד מערבין, ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם כשיעור. ומיהו אם נוטל ממנו כדי חלת נחתום, שהוא א' ממ"ח, מערבין בה אפילו לא היתה טבולה לחלה. ואם נפרסה וחיברה בקיסם, שהכניס הקצה הא' בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה, אם אינו ניכר שנפרסה, מערבין בה.
הגה: ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם; ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב"ד פ"א מהל' עירובין). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו. וצריך ליזהר שיהא בחלה השיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף ג'. ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה, אפילו הכי הוי עירוב דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה, כן נראה לי.
 
סעיף ז
אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה.
 
סעיף ח
מערבין בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן.
 
סעיף ט
אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כלם שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח, וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך; ויש אומרים שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב ב"ד מתנה עליהם. ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור, צריך להוסיף מחמתן.
 
סעיף י
כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו, ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים; אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו, וע"י עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים, וע"י אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר. ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, ולא ע"י בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן שלא בגרה, ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואפילו יש לה בית בחצר; אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו הוא קטן, וע"י בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו, וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות, אפילו אין לה בית בחצר. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר.
הגה: ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בערוב. וכן גדול שיש לו אשה, אע"פ שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו). ואפילו לכתחלה. ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת, אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל (כל בו).
 
סעיף יא
בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב; והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב, אבל בחצר, לא. (והוא הדין אם יש להם פת בשותפות בא' מן הבתים סומכין עליו משום עירוב).
 
סעיף יב
אפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו.
 
סעיף יג
מצוה לחזור אחר עירובי חצרות.
 
סעיף יד
מברך על מצות עירוב.
 
סעיף טו
אימתי מברך, בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה שמזכה להם, ואומר: בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית לכל הבתים שבחצר. ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו, אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל.