סימן שעא: כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת
סעיף א
אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצרו, אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר עליהם. במה דברים אמורים, בישראל; אבל בעכו"ם, אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם הוא קרוב מהלך יום אחד, שהרי אפשר שיבא בשבת; אבל אם רחוק יותר, אינו אוסר. ויש אומרים שגם אינו יהודי, אם הלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר וכן נראה עיקר. (ואם בא האינו יהודי בשבת ע"ל סי' שפ"ג).
סעיף ב
ישראל בן חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת, ואח"כ נמלך בשבת וחזר, אינו אוסר.
סעיף ג
אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר ומת, והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר, שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש; ואם מת משחשיכה, אוסר; אף על פי שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אחר כך בשבת.
סעיף ד
אחד מן החצר שמת בשבת, אם עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק אינו אוסר; ואם לא עירב, אם ירשו אחד מן השוק כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר; בא לדור בשבת בבית מורישו, אוסר. ואם ירשו אחד מבני החצר, אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבית אחד, אינו אוסר אע"פ שלא עירב המוריש; ואם לא היה דר עם המוריש, אלא בבית אחר שבחצר, אוסר אע"פ שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש; ואם מבעוד יום מת, וירשו אחד מן השוק, הרי זה אוסר והוא שבא היורש בבית מורישו בשבת.
סעיף ה
ישראל וגר שהיו דרים בחצר, ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בנכסיו, אפילו לא החזיק עד שחשיכה, אוסר עד שיבטל רשותו כשאר יורש. מת משחשיכה, אין המחזיק אוסר, שבהיתר הראשון עומד.
סעיף ו
אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו. וכן קטן אוסר, אע"פ שאינו יכול לאכול כזית. אבל האורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסי' ש"ע.