לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תקע: דין חנוכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחינה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית

סימן תקע: דין חנוכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחינה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית

 

סעיף א
יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ואירע בהם שבתות וימים טובים או ראש חדש חנוכה ופורים או ערב יום הכיפורים, אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא, אין צריך התרה; ואם קבלו בלשון הרי עלי, שהוא לשון נדר, צריך התרת חכם, ויפתח בחרטה שיאמר לו: אלו שמת אל לבך שיארעו בהם אלו הימים לא היית נודר, ומתיר לו. ולהרמב"ם, משקבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתות ויו"ט או ערב יוה"כ או ר"ח, חייב לצום בהם אם לא יתירו לו; אבל אם פגע בו חנוכה ופורים, נדרו בטל ולא יצום בהם, מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק.
הגה: והמנהג כסברא הראשונה. מי שנדר להתענות סך ימים ואמר: חוץ מיו"ט, אין חנוכה ופורים בכלל; ואם אמר שדעתו היה עליהם, הולכים אחריו (תשובת הרשב"א סימן תרנ"ט); אבל ערב יום הכיפורים בכלל, והכי נהוג ודלא כמו שפסק ביורה דעה סימן רט"ו סעיף ב'.
 
סעיף ב
הנודר להתענות בשבת ויו"ט וערב יוה"כ וחנוכה ופורים, דינו שוה לנודר להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו; אם הוציאו בלשון נדר, דינו כמקבל עליו בלשון נדר, ואם הוציאו בלשון קבלת תענית בעלמא, דינו כמקבל בלשון קבלת תענית.
 
סעיף ג
אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו, השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל; אבל אם נשבע להתענות בשבת או ביו"ט, בפירוש, לא חלה עליו שבועה דאין שבועה חלה על דבר מצוה, אלא לוקה על שנשבע לשוא, ואוכל; ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים, חלה שבועה עליו כיון שאינן אלא מדרבנן (ויש להתיר שבועתו ואינו מתענה). ונראה לי דהוא הדין לר"ח וערב יוה"כ שאינם אלא מדרבנן; אלא שמדברי הרמב"ם נראה שהם של תורה.