סימן תקלז: דין מלאכת דבר האבד
סעיף א
דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי; (מיהו בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה) (כל בו). לפיכך בית השלחין (פי' הארץ הצמאה) שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד; אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה.
סעיף ב
אפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא, כגון מן המעיין, בין חדש בין ישן, שהוא ממשיכו ומשקה; אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים מקובצים, מפני שהוא טורח גדול; אפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך אין דולים ממקום נמוך להשקות מקום גבוה.
סעיף ג
נהרות המושכין מן האגמים, מותר להשקות מהם בית השלחין במועד, והוא שלא פסקו; וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהם, מותר להשקות מהן; וכן בריכה שנטפה מבית השלחין ועדיין היא נוטפת, מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת, והוא שלא פסק המעיין המשקה בית השלחין העליונה.
סעיף ד
ירקות שרוצה לאכלן במועד, יכול לדלות מים להשקותן כדי שיגדלו ויהיו ראוים למועד; אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד, ועושה כדי להשביחן, אסור.
סעיף ה
אין עושים החריצים שבעקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים; ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנן במועד (אבל אסור להעמיקן יותר מבראשונה) (המגיד פ"ח).
סעיף ו
אמת המים שנתקלקלה, מתקנין אותה; היתה עמוקה טפח, חופר בה עד ששה; היתה עמוקה טפחיים, מעמיק עד שבעה.
סעיף ז
מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם היתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה.
סעיף ח
אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה; ואם עושה כדי לצוד דגים כדי לאכלן במועד, כגון שפותח למעלה מקום שיכנסו ולמטה מקום שיצאו, מותר.
סעיף ט
אסור להשוות השדה לצורך חרישה; ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד, כגון שמשווה כולה, מותר.
סעיף י
אסור ללקט עצים מן השדה ליפותו לחרישה; ואם ניכר שמכוין לצרכו שצריך לעצים, כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים, מותר.
סעיף יא
אסור לקצץ ענפי האילן לתקנו; ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים להאכילן לבהמתו ולא לתקנו, כגון שקוצץ כולן מצד אחד, מותר.
סעיף יב
אין מתליעים האילנות ולא מזהמין (פי' מדביקים שם זבל כדי שלא ימות האילן) הנטיעות, אבל סכין האילנות והפירות בשמן.
סעיף יג
אישות ועכברים שמפסידים בשדה אילן מותר לצודן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה המצודה; ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו, שיוצאין ממנה ומפסידים האילן; ואם אינה סמוכה לשדה האילן, אין צדין אותן אלא על ידי שינוי שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא, ותולה בה המצודה; ויש אומרים שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא ע"י שינוי, ואם אינה סמוכה לשדה האילן אסור אפילו ע"י שינוי.
סעיף יד
אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד לזבל השדה; ואם הכניסן האינו יהודי מעצמו, מותר אף בשבת, אפילו אם מחזיק לו טובה על שהכניסן, ובלבד שלא יתן לו שכר, ואפילו אינו נותן אלא שכר מזונו אסור; וביו"ט יכול ליתן לו שכר מזונו, ובלבד שלא יתן לו שכר אחר; ובחוה"מ, אפילו אם נותן לו שכר אחר מותר, ובלבד שלא יזכירנו; ולא ימסור לו שומר לנער הצאן (פי' מוליכה ממקום למקום ומתוך כך הגללים מתנערים); ואם היה האינו יהודי שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה מסייעין אותו בחוה"מ ומוסרין לו שומר לנער הצאן.
סעיף טו
אסור לקצור השדה בחוה"מ אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד; ואם אין לו מה יאכל, אפילו מוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו, ובלבד שלא ידוש בפרות; והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו, אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים, דש אפילו בפרות.
סעיף טז
מי שיש לו כרם אצל כרמו של אינו יהודי, ואינו יהודי בוצר שלו בחוה"מ ואם לא יבצור הישראלי גם את שלו יפסיד, יכול לבצרו ולדרוך היין ולעשות החביות וכל צרכי היין בלא שינוי, ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו במועד.