סימן שו: דין בכור בהמה טהורה באיזה זמן ובאיזה מקום נוהג
סעיף א
בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות. ונוהג אפילו שלא בזמן הבית, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ומצוה להקדישו ולומר: הרי זה קודש, שנאמר: תקדיש לה' אלהיך (דברים טו, יט) ואם לא הקדישו, מתקדש מאליו מרחם. (נותנין אותו לכהן, ולא לכהנת) (טור).
סעיף ב
אין נותנין הבכור לכהן כשיולד, שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט. ועד כמה ישראל חייבים להטפל בו, בדקה ל' יום; ובגסה, חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, חייב להטפל בו עד שיזדמן לו כהן.
סעיף ג
אמר ליה הכהן: תנהו לי תוך זמן זה ואני אטפל לעצמי, אינו רשאי ליתנו לו, שזה כמו מסייע על מתנותיו. ואם היה בעל מום ואמר ליה תוך זמן זה: תנהו לי שאוכלנו עתה, רשאי ליתנו לו.
סעיף ד
אם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש בו טורח גדול בזמן הזה להטפל בו עד שיפול בו מום, אינו רשאי, מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה.
הגה: ואפילו ספק בכור, צריך הכהן לקבלו מיד ישראל הנותן לו (פסקי מהרא"י סימן קס"ז ומהרי"ל סימן ר"ד). ודוקא בספק שבא מעצמו, אבל במקום שפשע הישראל, כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים, או שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד, ולא עשה, אין הכהן צריך לקבלו (שם). ואפילו במקום שצריך לקבל, אסור לישראל ליתן לו להקניטו או לנקום ממנו. (ג"ז שם בשם מוהר"ם).
סעיף ה
הבכור, בזמן הזה, ישהנו עד שיפול בו מום, ושוחטו על פי מומחה, ואוכלו (בכל מקום), ומאכילו אפילו לעובד כוכבים (או לכלבים). (הגהות מרדכי פרק האשה שהלכה).
סעיף ו
הבכור, בזמן הזה, מוכר אותו הכהן אפילו לישראל, תמים חי, ובעל מום חי ושחוט, ומקדש בו את האשה, שהוא כשאר ממונו. אבל אינו נמכר במקולין, ואינו נשקל בליטרא. ומכל מקום מותר לשקול בו מנה כנגד מנה, וכנגד כלי וקופיץ (פי' כמו סכין גדול ורחב וחידודו בולט באמצעיתו). והני מילי, בשרו, אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו, נמכרים במקולין ונשקלין בליטרא. ושמנו של גיד דינו כבשר, כיון שהוא מותר מן התורה.
סעיף ז
הבכור, אפילו בעל מום, נאכל תוך שנתו. ומאימתי מונה לו, אם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד, והוא שיודע שכלו לו חדשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו. אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו, מונה לו מיום שמיני.
סעיף ח
נולד לו מום תוך שנתו, רשאי לקיימו כל י"ב חדש. נולד לו מום בסוף שנתו, מותר לקיימו ל' יום מיום שנפל בו המום, ואע"פ שהוא מתאחר לאחר שנתו. כיצד, כגון שנפל בו מום מט"ו יום לפני גמר שנתו, משלימים לו ט"ו יום אחר שנתו. נולד לו מום אחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד ל' יום, ויאכל.
סעיף ט
הבכור, בזמן הזה, עד שלא נראה להראותו לחכם, מקיימו שתים ושלש שנים, ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד בו מום בתוך שנתו ראשי לקיימו כל י"ב חודש. ואם נולד בו מום לאחר שנתו, מקיימו ל' יום.
סעיף י
שנה של בכור היא שנת לבנה תמימה, י"ב חדש מיום ליום. ואם היתה שנה מעוברת, נתעברה לו, ומונה לו י"ג חדשים.
סעיף יא
נולדו לו שני טלאים, אחד בט"ו של אדר הראשון ואחד בר"ח אדר השני, זה שנולד בר"ח אדר שני, כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה, הואיל ונולד בחודש העיבור מונים אותו לו.
סעיף יב
עבר ושהה אותו לאחר זמנו, אינו נפסל.