לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן פג: דין סימני דגים ודגים מלוחים

סימן פג: דין סימני דגים ודגים מלוחים

 

סעיף א
סימני דגים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, טהור. וסנפיר, הוא ששט בו. וקשקשת, הן הקליפות הקבועות בו.
הגה: ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי, אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג, לא מקרי קשקשת (המ"מ פ"א דמ"א).
ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, מותר. ואפילו אין לו עתה, ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה, מותר. (רמב"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן והוא הדין)
הגה: ויש אומרים דאין להתיר בקשקשת אחת, רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו (הטור והרא"ש לדעת ב"י ור"ן והוא הדין בשם הרמב"ן, וטוב להחמיר).
 
סעיף ב
יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים, ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים נמצאו קשקשים, מותר.
 
סעיף ג
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר. מצא לו סנפיר, לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת.
 
סעיף ד
מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת, אם החתיכות מתאימות, כולן מותרות; חזקה, מדג אחד באו. ואם אינן מתאימות, אלו שנמצאו בהן קשקשים מותרות, והשאר אסורות, אפילו כולן מלוחות ביחד.
הגה: ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים. אבל אם הדג שלם, ואין אנו רואים בו קשקשים, אין לסמוך אראש ושדרה.
 
סעיף ה
ציר דגים טמאים, אינו אלא מדרבנן. לפיכך מותר לקנות מהעובד גלולים דגים מלוחים, טהורים, אף על פי שמונחים עם הטמאים בכלי אחד, שמא לא נמלחו יחד.
הגה: ויש אוסרים, אם מונחין עם הטמאים בחבית אחת. וכן נוהגין שלא לקנותן, אפילו אם רואים רק שמונחים עם הטמאים המלוחים בערבוב על השלחן שמוכרין אותן שם (ת"ה סי' קע"ד והגהות ש"ד וש"ד סימן כ' וא"ז וארוך כלל י"ג ומרדכי בשם תוספות הר"ר ישראל), מלבד בהערינ"ג ומרקדי"ש דמתירין בכל ענין, דודאי אין נמלחים עם הטמאים, משום דאין דרך למלחן עמהם (מרדכי). ואפילו בשאר דגים, אין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים. ואם רואה שהדגים הטמאים שרוים במים עם הטהורים, אפילו בהערינ"ג, יש לאסרו (הגהות ש"ד בשם מהרא"י ור' ירוחם). אבל אין חוששין שמא נשרו, כל זמן שאין רואים (שם). וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד, שכבר קנאו, יש להתיר בכל ענין, משום דציר דגים דרבנן, ואמרינן שמא בתחלה לא נמלחו יחד, ואין חוששין אח"כ לבליעתן זה מזה (ארוך). ודוקא דלי בהו שמנונית, וסתם דגים מלוחים לית בהו שמנונית, אבל אם אית בהו שמנונית, אסור מדאורייתא. וספיקא לחומרא (שם). והיכא דהדגים מלוחים יבשים, מותר בכל ענין, מאחר דהטמאים ג"כ יבשים (מהרא"י בת"ה). ונהגו להחמיר גם בזה לכתחלה, אם מונחים ביניהם (שם).
 
סעיף ו
עובד גלולים שהביא חבית מלאה מציר דגים, אם כילכית (פי' הערוך דג טמא, וכן פירש רש"י, ואחרים פירשו שהוא דג טהור) אחת שוטטת בו, מותר, שזה סימן שהוא מדגים טהורים. ואם לאו, אסור. והני מילי דסגי בכילכית אחת, בחבית סתומה, אבל אם היתה פתוחה, אינה ניתרת בפחות משתים, אבל באחת חיישינן שמא מעלמא אתא. ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות, וכולן פתוחות, וכילכית דהיינו דג טהור משוטט באחת מהן, כולן מותרות. היו סתומות, פתח אחת מהן ומצא בה כילכית, היא מותרת. שנייה ומצא בה כילכית, כולן מותרות. ויש מי שאומר דהא דשריא ע"י כילכית, הני מילי כשאין בה דג או חתיכה שאין בהם קשקשים, אבל אם יש בהם, הכל אסור.
 
סעיף ז
קרבי דגים אינם נקחים אלא מהמומחה, אלא אם כן אומר לו הישראל, (או עובדי גילולים) (ר"ן וכן משמע מרשב"א) המוכרם: אני מלחתים והוצאתים מדג טהור. אבל אם אמר לו: טהורים הם, אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות.
 
סעיף ח
ביצי דגים, אם היו שני ראשיהם כדים (פירוש עגולים ועבים ככדים) או חדים, טמאים. (והוא הדין בקרביים, נמי דינא הכי) (טור). אחד כד ואחד חד, שואל לישראל המוכר. אם אמר ליה: אני מלחתים, והוצאתים מדג טהור, אוכל על פיו. ואם אמר ליה: טהורים הם, אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות. ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם, בין שלימים בין נמוחים, ואפילו מן האינו יהודי, ובלבד שיהיו אדומים. אבל השחורים, אין אוכלים אותם כלל.
 
סעיף ט
דג טהור שנמצא במעי דג טמא, בין שנמצא דרך בית הרעי, בין שנמצא דרך בית הבליעה, בין שיצא לחוץ, טהור.
 
סעיף י
דג טמא שנמצא במעי דג טהור, אסור (ל' הרמב"ם מהמ"א דין ה').