סימן רצז: דיני כלאי זרעים ופרטיהם
סעיף א
הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל, לוקה, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט) ואחד הזורע (או המנכש) או המחפה, כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחים על הארץ וחיפה אותם בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי, לוקה. ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב, מכין אותו מכת מרדות.
סעיף ב
אסור לזרוע כלאים לעובד כוכבים, ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לקיים בשדהו, אלא עוקרן. ואם קיימן, אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים, בידו, בחו"ל, ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזרעם בחו"ל, מותר. ודברים אלו דברי קבלה.
סעיף ג
אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהם, מן העיקרים שאינם ראויים אלא לרפואה וכיוצא בהן, אין בהן משום כלאי זרעים. הזרעונים מתחלקים לג' חלקים, האחד נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשני נקרא קטנית, כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר (פי' פרגין כעין רמון מלא זרעים פשאור"ו בלעז ופירוש ספיר מין קטנית ציצירק"ל בלע"ז) וכיוצא בהן, והג' נקרא זרעוני גנה, והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר וזרע לפת וכיוצא בהן. וזרע הפשתן הרי הוא בכלל זרעוני גנה.
סעיף ד
כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע, דשא, ונקרא ירק. ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהם שדות, כגון הפשתן והחרדל, ואלו נקראים מיני זרעים. ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר (פי' כזרע גד (שמות טז, לא; במדבר יא, ז) ת"י כסברא חיור קוליאנדר"ו בלע"ז) והכרפס והמרור וכיוצא בהם, ואלו נקראים מיני ירקות.
סעיף ה
זרע שנתערב בו זרע אחר, אם היה אחד מכ"ד, כגון סאה של חטים שנתערבה בכ"ד סאה של שעורים, הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים או יוסיף על השעורים, ואם זרע לוקה. וכל שהוא כלאים עם הזרע, מצטרף לאחד מכ"ד. כיצד, כ"ד סאה של חטים שנתערבו בם שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולין, הרי זה לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובות ויבור מקצתה או יוסיף על החטים, שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים.
סעיף ו
במה דברים אמורים, כשנתערבו מיני תבואה זה בזה, או מיני קטניות זה בזה, או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה. אבל זרעוני גנה שנתערב אחד מהם בתבואה או בקטניות, שעורן אחד מכ"ד ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין, אם נתערב בסאה של תבואה או קטניות, לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה. כיצד, חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעים ממנו קב בכל בית סאה, אם נתערב ממנו אחד מכ"ד מן הקב בסאה של תבואה או של קטניות, חייב למעט, וכן אם היה מין זה מזרעוני גנה, זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה, ואם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטניות ימעט. לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן, אם היה שלשה רביעיות בכל סאה, הרי זה ימעט, ואם לאו אינו צריך למעט, לפי שבית סאה זורעין בו שלשה סאין זרע פשתן, ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים.
סעיף ז
במה דברים אמורים כשלא נתכוין לערב וכשלא נתכוין לזרוע הב' מינים שנתערבו, אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר, אם (לזרוע) הב' מינים, אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה, וכן כל כיוצא בזה.
סעיף ח
הזורע מין מן המינים, וכשצמח ראה בו כלאים, או היה המין האחר אחד מכ"ד בשדה, הרי זה ילקט עד שימעטנו, מפני מראית העין, שמא יאמרו: כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטניות בתבואה (וקטניות), או זרעוני גנה בתבואה וקטניות ובזרעוני גנה. ואם היה הצומח פחות מכאן, אינו צריך למעטו.
סעיף ט
במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד. אבל בזמן שהדברים מראים שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהם עלו, אין מחייבים אותו למעט. כיצד, כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס (פירוש מין זרע שצובעין), ותלתן שזרעם למאכל אדם, שעלו בה מיני עשבים, שזה מפסיד הוא. וכן כל שיוצא בזה. ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם, כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב, וכן מקום הגרנות שעלו בה מינים הרבה, אין מחייבין אותן לעקור, שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות. ואם הסיר מקצתן, אומרים לו: עקור הכל חוץ ממין אחד, שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר.
סעיף י
אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה (פירוש סדן, אילן שנקצץ ונשאר שרשיו בארץ, ושקמה מין תאנה יערית) וכיוצא בזה.
סעיף יא
הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן, אפילו תחת הגפן, אם היו מקצת העלים מגולים אינו חושש, שהרי אינו רוצה בהשרשתן. ואם אינם אגודה, או שלא היו העלין מגולין, חושש משום כלאים.
סעיף יב
שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ, אע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים, לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין.
סעיף יג
היתה שדהו זרועה חטים, ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטין, ימתין לה עד שיפסדו ויתליעו בארץ כמו ג' ימים, אם היתה שדהו רוה, ואח"כ יהפכם במחרישה ויזרע המין האחר. ואינו צריך להפוך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה, אלא חורש השדה כדרך שחורשין אותם קודם המטר כדי שתרוה. צמחו החטים ואח"כ נמלך לזורעה שעורים, יהפוך ואח"כ יזרעם. ואם הוריד בהמתו לתוכו וקרסמה את הצמח, הרי זה מותר לזרוע מין אחר.
סעיף יד
יש מינים בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שנוי המקומות והעבודה שעובדים בארץ, עד שיראה כשני מינים. ואע"פ שאין דומין זה לזה, הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה. ויש בזרעים שני מינים שהם דומין זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת, ואעפ"כ הואיל והם שני מינים הרי אלו אסורים זה עם זה. כיצד, החזרת עם חזרת גלים, והעולשים עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, והכסבר עם כסבר הרים, והחרדל עם חרדל מצרי. ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה (פי' מין דלעת מר שממתקין אותה ברמץ שהוא אפר חם) אינם כלאים זה בזה. וכן החטים עם הזונין, והשעורים עם שבולת שועל, והכוסמין עם השיפון. הפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח (פי' פרקדן וטופח מיני זרעונים דקים. ושעועות בערבי לנביא"ה ומלפפון פי' בירושלמי פרי הבא מן האבטיח והקישות או מהאבטיח והטופח. ויש אומרים שהוא הפרי הנקרא בלע"ז ציטרול"ו. והתרובדור הוא מין כרוב שעליו קטנים, והתרדין הם מן ירק בוליט"י בלע"ז, והלעונים הם ממין התרדין, והנפוסים הם מין צנון, והלפתן פי' הערוך מארוי"ו בלע"ז) ופול הלבן עם השעועות, והקישות עם המלפפון, והכרוב עם התרובדור, והתרדין עם הלעונים, אינם כלאים זה בזה. אבל הצנון עם הנפוסים, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה, אע"פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה. וכן באילן, שיש שני מינים שדומים זה לזה בעלין או בפירות, הואיל והם שני מינים הרי אלו כלאים, כמו שנתבאר בסימן רצ"ה.
סעיף טו
יש זרעים ואילנות אחרים, אע"פ שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראה כשני גוונים ממין אחד, לא חששו להם לכלאים זה עם זה. כיצד, הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה, מפני שפרייהן שוים. והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה, מפני שהעלים שוים. אבל צנון עם הנפוס, אע"פ שהעלים דומים זה לזה והפרי דומה לפרי, הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם (פרי זה) ביותר. וכן כל כיוצא באלו.
סעיף טז
כמה מרחיקים בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה עם זה, כדי שיהיו מובדלים זה מזה. אבל אם נראים שנזרעו בערבוביא, הרי זה אסור. ושיעורים רבים יש בהרחקה זו, הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושילוח היונקות. כיצד, שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחרת, מרחיק ביניהם בית רובע, והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע, בין מן האמצע בין מן הצד. ואם לא היה בינהם כשיעור הזה, אסור, ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים.
סעיף יז
היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר, אפילו דלעת, מרחיק בין שני השדות ו' טפחים על ו' טפחים מרובע, בין מן הצד בין מן האמצע. ופחות משיעור זה, אסור, ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח.
סעיף יח
היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת, מרחיק ביניהם בית רובע.
סעיף יט
במה דברים אמורים שצריך להרחיק כשיעורים האלו, בין שתי שדות, אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורוצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר, דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם א' ארכו ו' טפחים בלבד, ורחבו כעומקו.
סעיף כ
היתה שדהו זרועה תבואה ורוצה לזרוע בתוכה שורה של ירק, אפילו שורה של דלועין שהעלין שלהם ארוכין ומסתבכין, מרחיק ביניהם ו' טפחים. ואם נמשכו העלין של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה, יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין. ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר, שדיו להיות ביניהם תלם אחד (פירוש בקעי החרישה יקראו גדודים והגבוה נקרא תלם).
סעיף כא
הרחיק בין ב' המינים הרחקה הראויה להם, והיה מין זה נוטה על גבי מין זה, בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על התבואה או תבואה על הירק, הכל מותר, שהרי הרחיק כשיעור; חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה, לפיכך אם נטתה יעקור מלפניה.
סעיף כב
היה בין שני המינים בור או ניר או גפה (פירוש גדר אבנים סדורות זו על גב זו בלא טיט) או דרך או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים (או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים) ורחב ארבעה או אילן שהוא מיסך על הארץ או סלע שהוא גבוה י' טפחים ורחב ארבעה, הרי זה מותר לסמוך לצד א' מאלו, והמין האחר לצד השני, הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהם הרי הם נראים מובדלים זה מזה. במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו. אבל אם היתה שדהו זרועה חטים, מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט) אין האיסור אלא כשיזרע שדהו כלאים, שלא נאמר: הארץ לא תזרע כלאים. ולא עוד, אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים, ומשך זרע שעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים, הרי זה מותר, מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהם סוף שדה חבירו.
סעיף כג
היתה שדהו זרועה חטים, ושדה חבירו בצדה זרועה חטים, מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו הסמוך לשדה חבירו, שהרואה יודע שאין דרך לזרוע תלם אחד של פשתן, ולא נתכוין זה אלא לבדוק שדהו אם היא ראויה לזרוע פשתן אם לא, ונמצא כזורע להשחתה. אבל מין אחר אסור לזרוע בין שתי שדות אלו שהם ממין אחד, עד שירחיק בתוך שלו.
סעיף כד
היתה שדהו ושדה חבירו שבצדו זרועים שני מיני תבואה, לא יזרע ביניהם חרדל וחריע, אפילו תלם אחד, מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד. אבל אם שתי השדות זרועים שני מיני ירקות, מותר לזרוע ביניהם חרדל או חריע, שמותר להקיף חרדל לכל מין, חוץ מן התבואה, מפני שאינם מזיקים אותה.
סעיף כה
היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו, הרי זה מותר, מפני שהם נראים מובדלים זה מזה. ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע נוגעת בזוית של זרע האחד, מפני שהם נראים כסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ובלא הבדלה.
סעיף כו
מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואין, ושתי שורות בצדן של דלועין, ושתי שורות של פול המצרי, ותלם בין כל מין ומין. אבל לא יזרע שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דילועין ושורה אחת של פול המצרי, אף על פי שהתלם מבדיל בין כל מין ומין, מפני שמינים אלו עלים שלהם ארוכים ונמשכים ומסתבכים, ואם זרעם שורה בצד שורה יתערב הכל ויראו כנזרעים בערבוביא.
סעיף כז
היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות, וביקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועים, עוקר מהירק מקום שזורע בו שורה של דלועין, ומבדיל בינה ובין הירק כתלם, ומניח מן הירק רוחב י"ב אמה, ועושה שורה שניה של דלועים, ומבדיל בינה ובין הירק כתלם, וכן עד מקום שירצה, שנמצא בין כל שתי שורות של דילועין י"ב אמה. אבל פחות מכאן, אסור, מפני העלין שמסתבכין מכאן ומכאן בירק שביניהם ונראה הכל כאילו נזרע בערבוביא.
סעיף כח
היתה שורה של דלעת זרועה, אפילו דלעת יחידית, ובא לזרוע בצדה תבואה, מרחיק בית רובע, שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול.
סעיף כט
כל דבר שהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינים עולה מן המדה, כגון הקבר והסלעים וכיוצא בהן.
סעיף ל
התלם או אמת המים שהם עמוקים טפח, זורעים לתוכו שלשה מיני זרעים, אחד על שפת התלם מכאן, ואחד מכאן, ואחד באמצע.
סעיף לא
מותר לנטוע שני מינים בתוך גומא אחת, ואפילו קישות ודלעת, והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן, והמין האחד נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה. וכן אם נטע ארבעה מינים בתוך הגומא והפכן לד' רוחותיה, הרי זה מותר.
סעיף לב
הרוצה לזרוע שדהו משר משר (פי' ערוגות ערוגות) מכל מין ומין, מרחיק בין כל משר ומשר שני אמות על שני אמות ומיצר והולך, עד שלא ישאר ביניהם בסוף המשר אלא כל שהוא, שהרי הם נראים שלא נזרעו בערבוביא.
סעיף לג
רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין ומין, לא יעשה בתוך כל בית סאה יותר על ט' קרחות, כל קרחת מהן בית רובע, ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע, מכל בית סאה חמשים על חמשים. ומה בין המשר לקרחת, שהמשר ארוך והקרחת מרובעת.
סעיף לד
מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט, מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת, שהיא ששה על ששה טפחים, והוא שיזרע ד' מינים על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע, וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה, כדי שלא יינקו זה מזה. אבל יותר על ה' מינים לא יזרע, אע"פ שמרחיק ביניהם, לפי שמינים הרבה בערוגה כזו הרי הם כנטועים בערבוביא.
סעיף לה
במה דברים אמורים, בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה. אבל ערוגה בין ערוגות, אסור לזרוע בה חמשה מינים, שאם יזרע בכל רוח בערוגה זו ובכל רוח מערוגות שסביבותיה, יראה הכל כמעורב. ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה מכאן עד שיראו מובדלין, מותר. וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה וערוגה, מותר.
סעיף לו
אסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה, ואפילו כנגד הקרנות של ערוגה שאין בה זרע, גזירה שמא יזרע ד' המינים בד' זויות הערוגה, ויזרע מינים אחרים חוצה לה כנגד הזויות, ונמצא הכל כמעורב.
סעיף לז
היתה הערוגה ששה על ששה, והיה לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב, מותר לזרוע בה אפילו שמונה עשר מינים, ג' על כל גבול וגבול וששה באמצע, וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה. ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול, שמא ימלאהו. יותר על זה לא יזרע. ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה, מפני שהם נראים כלאים. אבל מיני ירקות, הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט, הרי זה מותר, כמו שנתבאר.
סעיף לח
גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינים הרבה כמו שנתבאר, ונתמעט מטפח, מאחר שנזרע בו, כשר, שהיה כשר מתחלתו.
סעיף לט
הרוצה למלאות כל גינתו ירקות רבות ולא ירחיק ביניהם, עושה כל הגינה ערוגות מרובעות, אפילו ו' על ו', ועושה בכל ערוגה חמשה עיגולין ד' בארבע רוחותיה ואחד באמצע, וזורע מין בכל עיגול; וזורע ד' מינים אחרים בד' קרנות ערוגה, נמצאו ט' מינים בכל ערוגה והם נראים מובדלים זה מזה, ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולים בלבד שהוא מניחו חרב כדי שיראו העיגולים מובדלים מן הקרנות ומובדלים זה מזה. ואם רצה שלא יפסיד כלום, אם היו העיגולים זרועים שתי זורע מה שביניהם ערב, ואם היו זרועים ערב זורע מה שביניהם שתי, כדי שיראו מובדלים.
סעיף מ
מכל אלו הדברים נתבאר שבזמן שיש בין ב' המינים הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה, אין חוששין למראית העין. ובזמן שיראו מובדלים זה מזה, אין חוששין ליניקתן אפילו הם זה בצד זה.