סימן שמ: ענין הקריעה, שיעורה ומקומה, ועל מי קורעין ובאיזה זמן קורעין
סעיף א
מי שמת לו מת, והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם, חייב לקרוע עליו. וצריך שיקרע מעומד; ואם קרע מיושב, לא יצא, (וצריך לחזור ולקרוע) (טור בשם רי"ץ גיאות והרא"ש והגהות מיימוני וב"י לדעת ראב"ד ורי"ף ורמב"ן ומרדכי פא"מ). (ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת). (ב"י בשם סמ"ק).
סעיף ב
מקום הקריעה, בכל מקום בבית הצואר לפניו; אבל אם קרע לאחריו, (או בשולי הבגד) (טור) או מן הצדדין, לא יצא.
הגה: ויש אומרים שיוצא אם קורע בשולי הבגד, וכן נהגו להקל לקרוע בשולי הבגד, (אלו מנהגים תמצא בסמ"ק ובמהרי"ו ובחידושי אגודה ובכל בו), כשקורעין על שאר מתים שאינן מתאבלין עליהם; אבל על המתים שהם קרוביו, ומתאבלים עליהם, אינו יוצא בקריעה זו וצריך לקרוע בבית הצואר, וכן נהגו.
סעיף ג
שיעור קריעה, טפח. ואם קרע על מת, ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר, אם אחר ז', סגי בכל שהוא. ואם הוא בתוך ז', צריך טפח. ועל אביו ואמו, אפילו אחר ז', קורע עד שיגלה את לבו.
סעיף ד
כשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו, כך קורע בפני קרובו על מת שמת לקרובו, כיצד, הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו, חייב לקרוע בפני בנו. וכן קורע על חמיו וחמותו. והאשה קורעת על חמיה וחמותה. (ואין נוהגין עכשיו כן, וכמו שיתבאר לקמן סי' שע"ד לענין אבלות).
סעיף ה
העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אשה מישראל, חייב לקרוע (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י). ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח.
הגה: אבל רגיל לעשות עבירה, אין מתאבלין עליו (מרדכי סוף מ"ק). וכל שכן על מומר לעבודת כוכבים (שם ופוסקים וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי, ויש אומרים שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים, מתאבלין עליו (הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז). וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו, דהוי כאנוס (מרדכי ה"א בשם ר"י ומביאו ב"י סימן שמ"ה) ויש אומרים דאין מתאבלין, וכן עיקר (שם בשם ר"ת). הפורשים מדרכי צבור, אע"פ שאין מתאבלין עליהם, מתאבלין על בניהם (א"ז). וע"ל סימן שמ"ה.
סעיף ו
על אדם כשר, שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה, ולא סני שומעניה, אע"פ שאינו גדול בתורה ואע"פ שלא עמד בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע עליו; והוא שעומד שם בין מיתה לקבורה; ותלמידי חכמים פטורים מקריעה זו.
הגה: ויש אומרים דאין חייב לקרוע על אדם כשר, אלא אם כן עומד עליו בשעת יציאת נשמה; אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו (ר"ן פ' האורג והגהות מיימוני פיש אומרים בשם ראבי"ה), וכן נהגו להקל.
סעיף ז
על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה, ביום שמועה, אם הוא תוך ל' יום. וקורע עליו בשעת הספדו. (לא קרע ביום שמועה, וכבר עבר זמן הספדו, ולא קרע, שוב אינו קורע) (כך משמע בטור בב"י). וקורעין עליו עד שמגלין את לבם. וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אע"פ שהם שוים ואין אחד מהם מלמד את חבירו.
הגה: יש אומרים שאין קורעין על חכם, אלא א"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחדש, דהיינו רבו, (כ"מ בטור, הרא"ש והגמי"י בשם הר"מ), וכן נהגו להקל במדינות אלו.
סעיף ח
על רבו שרוב חכמתו ממנו; אם מקרא, מקרא; ואם משנה, משנה; אם גמרא, גמרא; קורע כל בגדיו עד שמגלה לבו. ויש אומרים שאינו קורע אלא טפח, ואינו מאחה לעולם. ואפילו משמועה רחוקה, קורע עליו לעולם. ואם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו קורע עליו, אלא כדין שאר מתים שהוא מתאבל עליהם. ואפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, קורע עליו.
הגה: ויש אומרים דקרע שעל רבו שאינו מובהק, נמי אינו מתאחה (טור בשם הרא"ש ובית יוסף בשם רש"י ותוספות והר"ן). תלמידי חכמים שיושבים ביחד ומקשים ומפרקין זה לזה ולומדים ביחד, יש אומרים שדינן כרב שאינו מובהק, ויש אומרים שדינן כרב מובהק (אלו שני הסברות בטור). ויש אומרים דאין צריכין לקרוע אלא על רבו שלמדו רוב חכמתו, אבל חברים הלומדים זה עם זה, או שהאיר עיניו בדבר אחד, אינו אלא חומרא בעלמא, והיכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג, ואין מורין כן. (מרדכי ה"א בשם השאלתות והגמ"יי בשם הר"מ), ולכן נהגו להקל במדינות אלו.
סעיף ט
על כל המתים, קורע עליו טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו, אפילו הוא לבוש י', עד שמגלה לבו. ואם לא קרע כל בגדיו, לא יצא, וגוערים בו, וכל זמן שאותו הבגד עליו, אומרים לו: קרע, אפילו לאחר שלשים.
סעיף י
אפרקסותו, אינו צריך לקרוע, יש מפרשין שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו, ויש מפרשים דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה; ופשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה על שום מת, אפילו על אביו ואמו, ולקרוע על אביו ואמו גם החלוק שקורין קאמיז"ה (כל בו בשם רבותיו הפוסקים וסמ"ק לפי' הערוך).
הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא אין קורעין החלוק של פשתן שהוא בגד הזיעה, ולא הסרבל העליון; אבל שאר בגדיו, קורע באביו ואמו; ובשאר מתים, המלבוש העליון תחת הסרבל (סמ"ג בשם רבותינו הצרפתים).
סעיף יא
אחד האיש ואחד האשה שוים לענין קריעה, אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחריה, וחוזרת וקורעת העליון.
סעיף יב
על כל המתים, אם רצה מניח שפת הבגד שלימה, וקורע מהשפה ולמטה. ועל אביו ואמו, צריך לקרוע כל השפה. (ויש אומרים אף על שאר מתים צריך לקרוע השפה (מרדכי, וכן נוהגין) (מהרי"ו סימן ו').
סעיף יג
על כל המתים יש לו לקרוע בפנים, שלא בפני אדם, לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים, וקורע בצינעא. אבל על אביו (ואמו), אינו קורע אלא מבחוץ, בפני כל אדם.
סעיף יד
על כל המתים, רצה קורע ביד רצה קורע בכלי. על אביו ואמו, ביד. על כל המתים, אם בא להחליף תוך ז' ימים, מחליף ואינו קורע. על אביו ואמו, אם מחליף תוך ז', קורע כל הבגדים שהוא מחליף, ואינו מאחה לעולם, כמו בפעם הראשון. (על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה, אבל לא באביו ואמו) (רבינו ירוחם בשם הראב"ד).
סעיף טו
על כל המתים, שולל (פי' תופר תפירה בלתי שוה) לאחר ז', ומאחה לאחר שלשים יום. (ואין חילוק אם פגע בהם הרגל או לא) (הגמ"יי בשם ראבי"ה). על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום, ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללת לאלתר, מפני כבודה.
הגה: וכל זמן שאסור לשלול, אפילו לחבר ראש הקריעה ע"י מחט, אסור. ויש מקומות שנהגו להחמיר אפילו על שאר מתים, שלא לשלול תוך ל', ואז אפילו ראש הקריעה אסור לחבר ע"י מחט (מהרי"ו סימן ו').
סעיף טז
על כל המתים, אם רצה חולץ כתף. על אביו ואמו, חייב לחלוץ כתף והולך כך לפני המטה, עד שיקבר. ואם הבן אדם גדול, ואין כבודו שילך חלוץ כתף, אין צריך לחלוץ.
סעיף יז
נשיא דומה לאב, לחליצת כתף, ולקרוע מבחוץ, ולאחוי. כל הקורעים על חכם שמת, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה, שוללין ומאחין למחר. וחכם שבאה שמועתו, שולל בו ביום ומאחה למחר. ועל נשיא ועל רבו מובהק, שולל למחר ואינו מאחה לעולם. על חכם, חולץ מימין. ועל אב בית דין, משמאל. ועל נשיא, מכאן ומכאן. ועל אביו ואמו ועל רבו מובהק, רצה מכאן רצה מכאן, ואם רצה, חולץ שתיהן. (ויש אומרים דעכשיו בזמן הזה לא נהגו לחלוץ כתף כלל (כל בו בשם ר"י), וכן נוהגין האידנא).
סעיף יח
על כל המתים, אם לא שמע אלא לאחר ל' יום, אינו קורע. ומי שאין לו חלוק ונזדמן לו תוך שבעה, קורע; אחר ז' אינו קורע. על אביו ועל אמו, קורע והולך לעולם (כל בגדיו) (מהרי"ו סימן י"ג).
סעיף יט
כשם שאסור לאחות קרע שאינו מתאחה, כך אסור להפוך צד עליון של בגד למטה, ולאחותו; ואפילו הלוקח אותו אסור לאחותו. לפיכך אם בא למכרו, צריך להודיעו. ואם מכרו לו סתם, ולא הודיעו, אסור לאחותו עד שידע שאינו מהקרעים שאינם מתאחים. ואסור למוכרו לעובד כוכבים.
סעיף כ
הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות, לא יצא. אבל מתוך איחוי אלכסנדרי, דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה, יצא.
סעיף כא
קרע על המת, ומת לו מת אחר תוך ז', קורע קרע אחר; לאחר ז', מוסיף על קרע הראשון כל שהוא. מת לו מת שלישי אחר ז' של שני, מוסיף עליו כל שהוא. וכן מוסיף והולך עד טבורו. הגיע לטבור, מרחיק ג' אצבעות, וקורע. נתמלא לפניו, מחזירו לאחוריו. נתמלא מלמעלה, הופכו למטה. נתמלא מכאן ומכאן, נעשה כמי שאין לו חלוק, שאינו קורע.
סעיף כב
אמרו לו: מת בנו, והוסיף. מתאחה התחתון ולא העליון. אמרו לו: מת בנו, וקרע, ואחר ז' מת אביו, אינו מוסיף, אלא קורע קריעה אחרת, שאין אביו ואמו בתוספת.
סעיף כג
מי שמתו לו שני מתים כאחד, או שבאה לו שמועה משנים כאחד, קרוע קריעה אחת על שניהם. קרע ואח"כ מת לו מת אחר (תוך שבעה) (טור), קורע קרע בפני עצמו, בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח, או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח. לאחר ז', מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו, קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו, ומרחיק שלש אצבעות, וקורע טפח על המת האחר. מת אביו, וקרע, ואחר ז' מת אחד מהקרובים, מוסיף על קרע הראשון, ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת אחד מהקרובים, וקרע, ואח"כ מת אביו או אמו, בין בתוך ז' בין לאחר ז', מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד, שהרי צריך להבדיל קמי שפה, וקורע עד שמגיע ללבו. מתו אביו ואמו כאחד, קורע קרע אחד על שניהם.
סעיף כד
אמרו לו: מת אביו, וקרע, ואח"כ נמצא שהוא בנו, יצא ידי קריעה. והוא שנודע לו תוך כדי דיבור. ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור, לא יצא. אבל אם אמרו לו: מת לך מת, וכסבור אביו הוא, וקרע, ואח"כ נמצא שהוא בנו, יצא, אפילו לא נודע לו עד אחר כדי דיבור.
סעיף כה
היה לו חולה, ונתעלף, וקרע עליו, ואח"כ מת; אם מת תוך כדי דיבור של קריעה, אין צריך קריעה אחרת. ואם לאו, צריך קריעה אחרת.
סעיף כו
אמרו לו: מת אביו, וקרע ונהג קצת ימי אבלות, ואח"כ אמרו לו: לא מת, והפסיק, וחזרו ואמרו לו: בפעם הראשון מת, כמו שאמרו הראשונים, יצא ידי קריעה.
סעיף כז
קטן שמת לו מת, מקרעין לו.
סעיף כח
הקורע בשבת על מתו, אע"פ שחלל שבת, יצא ידי קריעה.
סעיף כט
הקורע בחלוק גזול, לא יצא ידי קריעה.
סעיף ל
קטן דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו, שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים, אין קורעין עליו.
סעיף לא
אין קורעין ביום טוב, אפילו ביו"ט שני של גליות, אפילו קרובים של מת. אבל בחול המועד, קורעין על כל אחד כפי מה שהוא, אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד, כדינו שנתבאר.
הגה: ויש אומרים דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד, רק על אביו ואמו; ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד (ת"ה סימן רפ"ח), ובמקום שאין מנהג, יש לקרוע על כולם.
סעיף לב
שמע ברגל שמועה קרובה, קורע, ואפילו אם אחר הרגל תהיה רחוקה.
סעיף לג
ההולך בבגד קרוע לפני המת, שמראה עצמו שקרע, ולא קרע, הרי זה גוזל את החיים ואת המתים.
סעיף לד
האומר לחבירו: השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורעו, ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו, הרי זה לא יגע בו.
סעיף לה
המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל, אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל. (ובחושן המשפט סימן שמ"א סעיף ב' לא פסק כן).
סעיף לו
קורעין על שמועות רעות, כגון שנקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם, אפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם. (והוא הדין אם הלכו בשבי) (נ"י פא"מ).
סעיף לז
השומע ברכת השם, ואפילו ברכת הכינוי (רמב"ם פ"ב מהלכות עבודת כוכבים ד"י) (אפילו אמרו בלשון לעז הוי ככינוי) (נ"י פרק ארבע מיתות), חייב לקרוע, והוא שישמענה מישראל. (ויש אומרים דבזמן הזה מומר דינו כעובד כוכבים) (ג"ז שם). ואפילו השומע מהעדים היאך בירך פלוני, חייב לקרוע. והעדים אינם צריכים לקרוע פעם אחרת. הרואה ספר תורה שנשרף, או תפילין, או אפילו מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים, קורע שתי קריעות. ודוקא ששורפין אותה בזרוע, וכמעשה שהיה.
סעיף לח
הרואה ערי יהודה בחורבנן, או ירושלים או בית המקדש, חייב לקרוע. (ועיין בא"ח סי' תקס"א).
סעיף לט
כל אלו הקרעים רשאי למוללן, לשללן, ללקטן, לעשותן כמין סולמות, למחרתו; אבל אין מתאחין לעולם. הלכות אבילות