לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שדמ: חיוב ההספד וגודל שכרו, וכיצד ועל מי מספידין

סימן שדמ: חיוב ההספד וגודל שכרו, וכיצד ועל מי מספידין

 

סעיף א
מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת.
 
סעיף ב
כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן, (ונספדות בין האנשים וחכמים) (טור).
 
סעיף ג
במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד, חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו. ואם לא רצה, בא אביה ומשכיר, ומוציא ממנו בעל כרחו.
 
סעיף ד
קטן, בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה; בני זקנים כבני עניים. אבל צדוק הדין וקדיש, אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום.
הגה: ואין נוהגים כן, אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה, כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה'.
 
סעיף ה
בני עשירים ובני חכמים, מוסיפין קצת על שבח מעשיהם.
 
סעיף ו
תינוק שיודע לישא וליתן, מספידין אותו במעשה עצמו; ואם אין לו מעשים, מספידין אותו במעשה אבותיו; ואם אין להם מעשים, מספידין להם במעשה קרוביו.
 
סעיף ז
הכלה, מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה.
 
סעיף ח
המחותך והמסורס והנפלים, ובן ח', וכן בן ט' מת, והעובד כוכבים והעבדים, אין מתעסקין להספד וללוות.
 
סעיף ט
יורשים שאינם רוצים לפרוע שכר הספדן, מוציאים מהם בעל כרחם.
 
סעיף י
מי שצוה שלא יספדוהו, שומעין לו. (אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים, אין שומעין לו) (מהרי"ו סימן ד').
 
סעיף יא
איסור תלישת שיער, וכן שריטה על מת, בסימן ק"פ.
 
סעיף יב
העם העוסקים בהספד, כל זמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין. אין המת מוטל לפניהם, הם יושבים וקורים, והאונן יושב ודומם; הם עומדים ומתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל.
 
סעיף יג
לאחר קבורה מפסיקין ההספד, בין בקריאת שמע בין בתפלה.  (ועיין באורח חיים סימן ע"ב).
 
סעיף יד
אין עושין שני הספדים בעיר אחת, אלא א"כ יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צורכו.
 
סעיף טו
אין עושים שני הספדים בעיר אחת, אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה.
 
סעיף טז
אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד; אבל שאר כל דבר, אסור. והני מילי בדברי תורה, אבל במילי דעלמא לית לן בה.
 
סעיף יז
מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת, בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה).
 
סעיף יח
חכם שמת, בית מדרשו בטל, שסופדין אותו כל שבעה. אבל שאר מדרשות, עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד; ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו, אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין, והרגילין להתפלל בבהכנ"ס משנים מקומם. נשיא שמת, כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים, ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש, אלא מתחברים שנים שנים ולומדין בבתיהם. וכל בני העיר מתפללים בבית האבל, בין בחול בין בשבת, חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי, שקורין בבהכנ"ס. ולא (יטיילו) בשוק, אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום.
 
סעיף יט
מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם בבהכנ"ס ובבית המדרש, אבל לא שאר העם.
 
סעיף כ
חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחין המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו שם; וכשמוציאים המטה, סופדים אותו עד בית הקברות, וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו, וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש, מבקרין ומשכיבין אותו.