סימן שפא: איסור רחיצה וסיכה לאבל
סעיף א
רחיצה כיצד, אסור לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן; אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין, אסור; בצונן, מותר. ואם היה מלוכלך מטיט וצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש.
הגה: וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה, אבל אח"כ מותר ברחיצה, אלא שנהגו האידנא לאסור (כל) רחיצה כל ל' יום (מהר"מ הלכות שמחות ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אבל); ואפילו לחוף הראש אסור (לקמן סי' ש"צ ובא"ז); ואין לשנות המנהג, כי מנהג קדום הוא ונתייסד על פי ותיקין (א"ז בשם רשב"א).
סעיף ב
סיכה כיצד, אסור לסוך אפילו כל שהוא, אם מכוין לתענוג, אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר; ואינו צריך לומר משום רפואה, כגון שיש לו חטטין בראשו.
סעיף ג
יולדת אבלה שצריכה לרחוץ, מותר. וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה, מותר לחוף ראשו בחמין, דלא גרע מאסטניס (פי' קר הגוף ומצונן), שמותר לרחוץ כל גופו. ולא כל מי שאמר: אסטניס אני, מתירין לו, אלא דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות, ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש.
סעיף ד
מי שתכפוהו אביליו, שאירעו שני אבילות זה אחר זה, מותר לרחוץ כל גופו בצונן.
סעיף ה
נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה, אינה טובלת (טור בשם ר"ת וע"פ ומהרי"ק שורש ל"ה).
הגה: וכל שכן שאינה רוחצת ללבוש לבנים. אבל מיד אחר ז', אע"פ שנהגו איסור ברחיצה כל ל', מכל מקום היא מותרת רק שתשנה רחיצה קצת (א"ז בסוף הלכות אבל), וחלוק לבן תלבוש וסדין לבן תציע, שלא תבא לידי ספק (תשובת מהרי"ל סימן ט"ו).
סעיף ו
אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, שכל אלו אסורים ברחיצה. ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה. כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה, מותרת להתקשט אפילו תוך ז'. בוגרת שאירעה אבל, כיון שעומדת לינשא, מותרת בכיחול ופירקוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה; נערה אבלה, אסורה אפילו בכיחול ופירקוס.