לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רלב: דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין

סימן רלב: דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין

 

סעיף א
יש נדרים שאין צריכין התרה; נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים.
 
סעיף ב
נדרי זרוזין כיצד, היה מוכר חפץ לחבירו ואמר: קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע, ואמר הלוקח: קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל, ונתרצו שניהם בג' דינרים, (או בפחות מעט או יותר מעט ר"ן), לא נאסר שום אחד מהם, שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו, ואין בלבו לשום נדר. (ויש אומרים אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו, מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע), (שם בשם הר"ן) (ויש מקילין) (שם בשי"א). ודוקא כשאין מעמידים דבריהם, אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים, אבל אם לא נתרצו, אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח, ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר, וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו. ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד, מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וכל זה מיירי בסתם, אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו, הוי נדר. ואם המוכר אמר: קונם אם אפחות מיותר מסלע, או שאמר הלוקח: קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג' דינרים, הרי זה נדר, שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך, ולנדר גמור נתכוונו.
הגה: נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו, ואמר לאחד מהם: לנדר גמור כוונתי, ולאחר: לזירוזין, כיון שהנדר בטל לגבי אחד, בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב"י בשם הר"ן בפי' הירושלמי).
 
סעיף ג
המזמין את חבירו שיאכל עמו, ומסרב, ומדירו אם אינו אוכל עמו, או שאמר לו: קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן, וזה מסרב, הרי זה נדר של זרוז. אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו, והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו: הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו כי במקום אחר, הרי זה נדר גמור.
הגה: ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר, שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים (ב"י בשם רבינו ירוחם).
 
סעיף ד
נדרי הבאי כיצד, כגון שאמר: קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים, (אינו נדר), שכן דרך העולם להפליג, ולא כוון לשם נדר. (ואם מעמיד דבריו, שאמר שכיון לשם נדר, הוי נדר) (תא"ו ני"ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל"ט גבי שבועה).
 
סעיף ה
אמר: קונם כל פירות שבעולם עלי, אינו נדר, כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא. וכן אמר: קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני, אינו נדר.
הגה: אבל אם אמר בלשון עתיד: אם אעשה דבר פלוני יאסר כל פירות עלי, יש אומרים דאסור (ב"י בשם סמ"ג ותוס' פ' המדיר ריש דף ע"א והג"א מהרי"ח). וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטים, יש אומרים דהוי נדר (סמ"ג ומרדכי פ"ג דשבועות), ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הלכות נדרים).
 
סעיף ו
נדרי שגגות כיצד, אמר: קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי, ונזכר שאכל ושתה; או אם אוכל ואשתה, ושכח ואכל ושתה, כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול, ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר, אינו נדר. וכן אם אמר: קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני, ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה, וכן אם אמר: קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה, והיתה יפה בשעת הנדר, שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר. אבל אם היתה כעורה וייפוה, חל הנדר.
הגה: וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה, והיה שם, פטור, דהוי נדר בשוגג (מהרי"ו בדינים והלכות סימן נ"ט).
 
סעיף ז
וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו, ולא הכירם, ואמר: הרי הם עליכם כקרבן, וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם, אינו נדר אע"פ שלא פירש, כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו. ואפילו נמצאו עמהם זרים, דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו, בטל גם אצל אחרים.
 
סעיף ח
במה דברים אמורים, כשהחליף את דבריו, שאמר תחילה: כולכם אסורים, ולבסוף אמר: אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר, או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם: יהו אסורים לזה ולזה, ואחר כך החליף דבריו לומר: אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא, אבל אם בשעת האיסור אומר: כולכם אסורים, וגם בשעת חזרה אומר: הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא; או שאמר בשעת האיסור: יהו אסורים לזה ולזה, ובשעת חזרה אומר: הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר, שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה, לא הותרו האחרים.
 
סעיף ט
אמר: היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים, אמרו לו: הרי המיושן יפה למעים, אמר: אילו הייתי יודע לא הייתי נודר; ואפילו אמר: אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר, מותר בישן ובחדש. אבל אם אמר: אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן, הרי זה מותר במיושן בלבד. וכן כל כיוצא בזה.
 
סעיף י
נשבע שלא יעשה כך, מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול, ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך, לא חלה השבועה כלל, כי היתה בטעות.
 
סעיף יא
מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו, וע"י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות, ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה, אין ממש באותה שבועה, כיון שהטעהו.
 
סעיף יב
נדרי אונסין כיצד, הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין.
הגה: ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן, מקרי אונס (ריב"ש סי' קפ"ו). וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו, אפילו לא הוי הקנס רק ממון, מקרי אונס. מכל מקום אם בנקל יכולים להשתדל, לא מקרי אונס (שם וב"י בשם תשובת הרשב"א), ע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו. מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני, ונאנס, כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם, פטור משבועתו. ואם יכול לקיימה אח"כ, דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב"י סי' רכ"ח דף רעובד גילולים ע"ד בשם תשובת הרשב"א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"א. ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריחו השר למלוה להרויח הזמן ללוה, או שפטרו לגמרי, השבועה קיימת (ב"י בשם תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רמ"ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך. ועיין בח"מ סימן ע"ג מדינים אלו. קהל שעשו חרם על ה' שנים וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר, צריכים לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא"ש כלל ז'). מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה, או ביום פלוני, יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום, שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו, ויעבור על נדרו ושבועתו. ואם לא עשהו מיד, כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו, ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו, יש אומרים דמקרי אונס (הר"ן פ' כיצד הרגל). ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו). ולא מקרי אנוס בשבועה אלא אם כן היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע, אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה, אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי"ק שורש קס"ז ופסקי מהרא"י סימן עובד גילולים). כל שהוא אנוס בשבועה, אע"פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום, אינו כלום (ב"י בשם רשב"ץ). נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם). ודוקא קודם שעבר על שבועתו, אבל אם כבר עבר, אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי' רכ"ח דף רע"ד ע"א בב"י בשם הרשב"א). וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה לו שנשבע, ואומר אחר כך שלא נשבע, ונותן טעם למה אמר שנשבע, נאמן וכל שכן אם האמת שלא נשבע, שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת"ה סימן שכ"ו).
 
סעיף יג
אע"פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה, אסור לידור בהם, אם לא שרוצה לקיים דבריו.
 
סעיף יד
הנודר או הנשבע לאנס, לא הוי נדר ולא שבועה. לפיכך נודרים להורגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא ציווי המלך, או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו, יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו, ואומר: יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך, ליפטר מן ההרג. או אם אין מה שאני מביא מבית המלך, ליפטר מן המכס. וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום, אף על פי שמוציא מפיו, סתם, וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים, גבי אנס שרי. (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש עד מה שבלבו) (בתוספות נדרים ובפ' הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים). ואפילו לא בקש ממנו שידור, והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש, כגון שאמר לו: אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך, והוא אומר: קונם אשתי ובני נהנים לי, או שבקש ממנו שידור, והוא נשבע, אינו כלום, שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס.
הגה: ודוקא כשנשבע לו בפיו, אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו, אבל אנסים שצוו להחרים על איזה דבר שלא כדין, אין באותו חרם כלום, ואפילו בטול בלב אינו צריך. (הגהות מיימוני פ"ב מהלכות שבועות בשם הגאונים וכך כתב רבינו ירוחם). וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנס, אבל אם יודע להאנס, אסור מפני חלול השם. ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד"ע), אף על פי שהיה בדרך אונס (תשובת הרא"ש כלל ט' ותשו' מ"ע סי' מ"ט מהרי"ו סימן נ"ג). מיהו אם הודיע להאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו, ליכא למיחש, הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ"ח דיומא). מיהו הכל לפי צורך הענין (ד"ע). הגמון או אנס שצוו לישבע להגיד על אחד אם בעל ארמית, כדי להענישו מיתה, מקרי שבועת אונס (ב"י בשם הרא"ש כלל ח') ויש לבטלה בלבם. וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון, וצוה ההגמון או השר להחרים על מי שיודע ממון של ראובן, אם ההגמון רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין, אין החרם כלום. וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב"י בשם תשובת הרא"ש כלל ח' וט'), ובלבד שיבטלנו בלבו ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה), כמו שנתבאר. ב' יהודים שהכו זה את זה, וגזר הגמון אחר עדות. אם יענישו המכה יותר מדאי נקרא אונס. ואם אינם יכולים להשמט, וצריכין להגיד, יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פרק הגוזל בתרא ושם הג"ה במרדכי בשם מהר"מ). ועיין לקמן סימן רל"ט עוד מדינים אלו.
 
סעיף טו
מי שאנס את חבירו ויסרו במיני אסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות, אין באתה שבועה או נדר או חרם, ממש. (וכל שכן אם קבלו חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאין כלום). (כן משמע במרדכי פ' הניזקין וכך כתב מהרד"ך בית י' תשו' י"ז ולא כתשו' מהרי"ו סי' נ"ג ופסקי מהרא"י סי' ע"ג).
 
סעיף טז
מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות, (ונשבע), ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו, אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו, פטור, דאין לך אונס גדול מזה.
הגה: ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת, ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה, ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר, שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו, גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת, דמקרי אונס. וכן אם נשבע הבן, ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב"י סי' רכ"ח דף רע"ד ע"ב בשם הרמב"ן סי' רע"ח). ועיין בח"מ סימן ע"ג סעיף ח'.
 
סעיף יז
מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס, אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו, אין זה אונס.
הגה: אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו, או להפך (ר"ד כהן בית י"ז ובהרמב"ן סימן מ') או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב"א), אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי הנדר אונס, אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר, הוי כנדר על דעת חבירו (שם). ועיין לעיל סימן רכ"ח.
 
סעיף יח
שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם, ואחד מהם מסר מודעה שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו, שהיה ירא שמא יכחיש להתחיל לומר שאין בידו כלום ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה, כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם.
 
סעיף יט
מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר, הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו, מותר. כגון שאמר: שאני נושא את פלונית שאביה רע, ושמעו שמת או שעשה תשובה, אין צריך התרה דהוי כאלו פירש שנודר על זה התנאי, וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. (וע"ל סימן ר"כ סט"ו בהג"ה).
 
סעיף כ
ועוד יש נדר שאינו צריך התרה, כגון שאמר לחבירו: קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, שיאמר לו: כלום נדרת אלא לכבדני, וזהו כבודי שלא אטול ממך. ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו, אלא מן הסתם. וכן אם אמר לו: קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך, יש לו היתר בלא שאלת חכם, שיאמר לו: הרי הוא כאילו קבלתי.
הגה: וע"ל סימן רכ"ח סעיף ל"ט. יש אומרים דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית, אבל בביטול מעשה כגון שיאמר: קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני, לא יוכל לומר: לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר"ן בשם רשב"א). ויש אומרים דאין חילוק (ב"י בשם הר"ן פ"ד דנדרים ות"ה סי' שי"א ור"ל ן' חביב סי' קל"ז) וכל תנאי שהוא לטובת הנודר יכול לומר: הרי לי כאילו קיימת התנאי. מי שאמר: קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך, אם הבן סומך על שלחן אביו אם כן האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר: כאלו התקבלתי; ואם לאו, אין האב יכול לומר כך, רק הבן (ג"ז שם בשם הר"ן).