לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כח: דיני כסוי הדם

סימן כח: דיני כסוי הדם

 

סעיף א
השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו, בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו.
הגה: והכיסוי הוא מצוה בפני עצמה (כך משמע באשירי פרק כיסוי הדם), אבל השחיטה כשירה אף אם הזיד ולא כיסה (ב"י וכך כתב א"ח וכ"ה בכל בו).
 
סעיף ב
חייב לברך קודם שיכסה: אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר.
הגה: מי ששחט פעם הראשון, מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה, דמזיק לבריה (במנהגים ישנים בשם רבי ידידיה משפירא).
 
סעיף ג
כוי שהוא ספק חיה, וכלאים הבא מבהמה וחיה, צריך לכסות דמן ואינו מברך ואין שוחטין אותם בי"ט; ואם שחטן, אינו מכסה דמן; ובלילה, אם רישומו ניכר, יכסנו.
 
סעיף ד
הבו"פלו, נהגו שלא לכסות דמו.
הגה: ויש מסתפקים בבו"פלו שהוא שור הבר, שמא חיה הוא (הגאונים והערוך), על כן טוב לכסותו בלא ברכה, או לשחוט עוף ג"כ ואז יוכל לברך על הכיסוי משום העוף (בהגהות מהרי"ו).
 
סעיף ה
צריך שיהיה למטה עפר תיחוח, וצריך להזמינו בפה, ויש אומרים שאינו צריך.
 
סעיף ו
מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר, אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו.
 
סעיף ז
שחט ולא היה עפר למטה, צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו.
 
סעיף ח
מי ששחט הוא יכסה; ואם לא כיסה וראהו אחר, חייב לכסות.
 
סעיף ט
שחט מאה חיות או מאה עופות, או ששחט חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולם.
 
סעיף י
השוחט ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר חייב לכסות.
 
סעיף יא
כיסהו הרוח, פטור מלכסות; ואם חזר ונתגלה, חייב לכסות. אבל אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת.
 
סעיף יב
דם שנפל לתוך המים, או מים שנפלו לתוך הדם, אם יש בו מראה דם חייב לכסות; ואם לאו, פטור.
 
סעיף יג
נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה, רואים היין ודם בהמה כאילו הוא מים, ואילו נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם, חייב לכסות.
 
סעיף יד
שחט עוף או חיה ושחט עליה בהמה, פטור מלכסות; אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף, חייב לכסות.
הגה: שחט עוף או חיה ואח"כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו, אם יודע שדם האחרון כסה דם הראשון, פטור מלכסות; אבל מסתמא חייב לכסות (בהגהות מיימוני פי"ד פסק סתם שחייב לכסות, והוא מחלק אם יודע כו' דלא תקשי אהדדי הגה זו והאי דשחט עליו בהמה דפטור).
 
סעיף טו
דם הניתז ושעל הסכין, אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות; וגורר אותו ומכסהו, כדי שיתן עפר גם למטה. אבל אם יש שם דם אחר, אין צריך לכסותו, שאין צריך לכסות כל הדם. לפיכך אין צריך (להמתין) לכסות עד שיצא כל הדם.
הגה: מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין, כדי שיכסה מקצת דם הנפש (מהר"ל בשם מהרא"ק ושחיטות ישנים בשם מהר"ש).
 
סעיף טז
השוחט לחולה בשבת, לא יכסה; אפילו אם יש לו דקר נעוץ. ובלילה, אם רישומו ניכר יכסנו. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה, יש לכסות בו הדם אפילו בשבת.
 
סעיף יז
השוחט ונתנבלה בידו, או ששחט ונמצאת טריפה, פטור מלכסות. וכן חרש שוטה וקטן ששחטו, ואין אחרים רואים אותם, חזקה שחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי.
 
סעיף יח
השוחט, אע"פ שאינו צריך אלא לדם, חייב לכסות. כיצד יעשה, נוחר או מעקר, כדי שיפטר מכסוי.
 
סעיף יט
צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי, כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה.
 
סעיף כ
השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה; ואם נמצאת ספק טריפה, מכסה בלא ברכה; והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק, כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה, וכן כל כיוצא בזה.
הגה: אבל דבר שמדינא הוא כשר רק שמחמירים בו, כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו, חייבים לכסות (ת"ה סימן קפ"ד).
 
סעיף כא
מי שאין לו עפר לכסות, לא ישחוט.
הגה: אלא ימתין עד שיהיה לו עפר (טור); ואם הוא הולך במדבר או בספינה, ולא שוה העוף כהפסד הבגד שישרוף לאפר או הזהב שישחוק, תקינו ליה רבנן לשחוט ולמצה הדם בבגד או בסנדל, ומברך, וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם, ומכסהו בלא ברכה (מרדכי בשם הגאונים) והכי נהוג (א"ז והראב"ן).
 
סעיף כב
השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם, מותרין.
 
סעיף כג
כל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים, הם בכלל עפר ומכסין בהם; ואם אינם מצמיחים, אם נקראו עפר מכסין בהם. לפיכך מכסין בזבל, ובחול הדק מאד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל, ובסיד, ובחרסית ולבינה. ומגופה של חרס שכתשן, ובשחיקת אבנים, ובשחיקת חרסים, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת חרשים, ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר, ובשיחור, ובכחול, ובנקרת הפסולים; אבל אין מכסין בזבל גס, ולא בחול שהיוצר צריך לכתשו, ולא בקמח וסובין ומורסן, ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין, חוץ מבזהב שחוק שנקרא עפר דכתיב: ועפרות זהב לו (איוב כח, ו) ואפר נקרא עפר, דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר יט, יז).
 
סעיף כד
אין מכסין בעפר המדבר, מפני שהיא ארץ מליחה ואינה מצמחת.
הגה: ולכן אין מכסים בעפר לח ממים, כגון מתונתא; (טור וסמ"ג וסמ"ק) ואין לכסות בשלג (ב"י וא"ז בשם גאון דלא כמרדכי בשם גאון).