לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן ה: השוחט לשם קדשים מה דינו

סימן ה: השוחט לשם קדשים מה דינו

 

סעיף א
השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם, אפילו היא בעלת מום, שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינם באים בנדר ונדבה שחיטתו כשרה (ל' הרמב"ם פ"ב מה"ש). כיצד, השוחט לשם עולה, לשם תודה, לשם פסח, שחיטתו פסולה. הואיל והפסח יכול להפרישו בכל שעה שירצה, דומה לנידר ונידב. שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה, שחיטתו כשרה. ואם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת או אשם, ואומר זו לחטאתי או לאשמי, פסולה.
הגה: ויש פוסלין באשם תלוי בכל ענין, משום דסבירא להו דבא בנדר ונדבה, (טור) (וכן משמע דעת הרא"ש סוף פרק השוחט ור' ירוחם ע"ש ורשב"א בת"ה), ויש להחמיר.
 
סעיף ב
שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהם, מינים שאינם ראויים להקרבה, כשרים. והוא הדין לתורים קטנים ובני יונים גדולים.
 
סעיף ג
שנים ששוחטין, בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו, ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל, הרי זה פסולה. וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל, פסול. במה דברים אמורים, כשהיה לו בה שותפות, אבל אם אין לו בה שותפות, אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כוונתו אלא לצערו.
הגה: ויש אוסרים בכל ענין, משום מראית העין, (ב"י בשם הרא"ש והטור), ויש להחמיר.