סימן רנח: דין המתפיס בצדקה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רנח: דין המתפיס בצדקה

סימן רנח: דין המתפיס בצדקה

 

סעיף א
המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר. כיצד, היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר: הרי זה כזה, (הרי זה) צדקה.
הגה: אל יאמר אדם: סלע זה להקדש, אלא לצדקה. (מרדכי ריש פ"ק דעבודת כוכבים וב"י ס"ס רנ"ט בשם הג"א שם וכל בו). ומכל מקום אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים. (ב"י בשם הרמב"ן ותשו' רשב"א סי' תשס"ב). ומיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש, אין לו תקנה ליהנות ממנו, וצריך לשאול לחכם, ומתירין לו בחרטה כשאר נדר. (הגהות אשירי שם).
 
סעיף ב
המפריש סלע ואמר: הרי זה צדקה. ואמר על אחר: וזה, גם השני צדקה. (ואם רצה לומר על סלע, והוציא בשפתיו על אחר, הוי טעות ואינו כלום. (שם בהגהות אשירי).
 
סעיף ג
הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר, מרבה ליתן עד שיאמר: לא לכל כך נתכוונתי.
 
סעיף ד
האומר: תנו ק' ק' זוז או ספר תורה לבית הכנסת, יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם.
הגה: ואם רגיל בשתים, יתן לשתיהם (טור). האומר ליתן שמן למאור, יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש (ב"י בשם תשובת הרמב"ן).
 
סעיף ה
האומר: תנו ק' ק' זוז לעניים, יתנו לעניי אותה העיר שהוא דר בה.
הגה: ועיין לעיל סימן רנ"א סעיף ה'. וכל זה מן הסתם, אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כיוון לעניי אותה העיר לבד, כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן, ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים, הולכים אחר זה. ואפילו נדר סתם, הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם, אפילו אינם בעירן. ואפילו היתה אותה צדקה מונחת ומופקדת ביד אחר, יתנו אותה ליורשים ויודיעום שכך נדר (מרדכי פ"ק דב"ב). המחייב עצמו בקנס לצדקה, ועבר, צריך ליתנן לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים. ויוכל הגבאי לתובעו, דמקרי ממון שיש לו תובעים. (מרדכי פרק בני העיר בשם מהר"ם). אבל מי שהקדיש ממון הרבה, ומינה עליהם יורשיו לחלקו כפי הטוב בעיניהם, אפילו לעניי עיר אחרת, מקרי ממון שאין לו תובעים ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותן ולתובעם שיקיימו צוואת המת. ואף על גב דעוברים וגוזלים העניים, מכל מקום מקרי ממון שאין לו תובעים, הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצו. (ב"י בסימן רנ"ט בשם תשובת הרשב"א). ואפילו היו האפוטרופסים שנים, ומת אחד מהן, אין הקהל יכולין למנות אחר, אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן (שם ושם). ועיין בחו"מ סימן ש"א. ואפילו בצדקה של בני עיר אין אדם יכול לתבוע צדקה, אלא אם כן יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר. המקדיש מנה לצדקה ואין לו לשלם, מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב (ב"י בשם ס"ה שער א').
 
סעיף ו
הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו. ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו.
 
סעיף ז
אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. כיצד, היה לו פקדון ביד אחר, וכפר בו זה שהיא אצלו, אין הבעלים יכולין להקדישו. אבל אם לא כפר בו, הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא. במה דברים אמורים, במטלטלין. אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה, אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה, ואע"פ שעדיין לא הוציאה, שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה. הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אין יכולים להקדישה, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. וכן כל כיוצא בזה.
הגה: אם יש לו משכון ביד חבירו, מה שהוא נגד הלואתו אינו יכול להקדיש, והמותר יכול להקדיש. (מרדכי פ' המוכר). ויש אומרים דאפילו המותר אינו יכול להקדיש. (תא"ו ני"ט). המקדיש שטר חוב צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט. (ב"י סי' רנ"ט בשם תשובת הרשב"א).
 
סעיף ח
אם יש לו חוב על אחד ואומר: יהיה להקדש או לצדקה, אינו כלום. אבל אם אמר: חוב שיש לי על פלוני, כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה, חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבא לידו. ואפילו האומר: חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה, אם אמר כן בפני בעל חוב ובפני הגבאי, או בפני טובי העיר (או אדם חשוב שבעיר) (ב"י בשם ר"י), זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתם, והרי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו, ואסור לשנותו.
 
סעיף ט
המכה את חבירו או חרפו, בענין שחייב לפי תקנת העיר ה' זהובים, ואמר בפני הגבאי או בפני טובי העיר: איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה, ואחר כך פייסו עד שמחל לו, אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס.
 
סעיף י
נדר לצדקה באסמכתא, כגון: אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה, ועשאו, חייב ליתן.
 
סעיף יא
איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש, והעמידו קנסות על ככה לצדקה, ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש, יש מי שאומר שפטורים מהקנסות. (והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה).
 
סעיף יב
אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו.
 
סעיף יג
האומר: חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך, והוא שוה יותר, אינו יכול לחזור בו (דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה, אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. (ר"ן פ"ק דקדושין ובהגהות אשירי). אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה, ואחר כך הוקר, יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף.
הגה: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב).