לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כוחו המוסרי של צה"ל (סעיפים 338-344)

מתוך: דיני צבא ומלחמה
תוכן המאמר:
זכותנו על ארץ ישראל
על מוסר במלחמה

כוחו המוסרי של צה"ל (סעיפים 338-344)

זכותנו על ארץ ישראל

338. התעוררות הבעיה
בשרותנו בצה"ל אנו משליטים את רצוננו על יושבי הארץ הערביים, ומגינים בנשק על גבולות הארץ מפני מתנכלים. כדי שנוכל לעשות את מלאכתנו באמונה, עלינו לברר לעצמנו את שאלות הזכות והצדק שבמעשינו. מי שאין לו תשובות לשאלות אלה, עלול להגיע למסקנות המערערות את הבסיס המוסרי של מלחמות מדינת ישראל. כיוון שבסיס מוסרי זה הוא יסוד קיומנו בארץ הזאת, ואחד ממרכיבי העוצמה של צה"ל, חובה עלינו לראות ולבחון את הדברים בעיניים פקוחות.
 
339. השאלות המוסריות
חייל העובר תקופות אימונים, מכשיר עצמו למלחמה העלולה לפרוץ. הוא לומד להפעיל נשק, להלחם ולהלום באויב שיעמוד מולו. עתים הוא נזכר שגם לאויב שיעמוד מולו יש משפחה ובית, תקווה ושאיפות.
חייל המשרת בשטחים, מכיר מלחמה ואויב חדש: הוא יורה במחבל, ורואה את אמו ואחותו בוכות על גופתו; הוא עוצר מחבל, ורואה את ילדיו הקטנים נגררים אחריו בצאתו מביתו.
חייל העובר על פני מחנות הפליטים, רואה אותם חיים בעוני איום, והוא זוכר שהוא או חבריו גרים במקום בו היו אולי לפנים בתיהם של כמה מהפליטים.
השנאה שבעיניהם נעשית מוחשית יותר מאשר מידת הצדק שבמעשינו. הבעיה המוסרית מתעוררת ומחריפה, והוא שואל את עצמו: מדוע הם רעבים וחסרי בית, ואנו שבעים? מדוע אנו שולטים בהם בניגוד לרצונם? מה זכותנו להפעיל את כחנו?
 
340. הזכות והצדק
השאלות המוסריות קיימות רק כאשר אנו שופטים את מעשינו מתוך מבט צר, הרואה קטע של ההווה בלבד.
ההצדקה למעשינו בארץ ישראל, לזכותנו להשליט את רצוננו על אוכלוסייה עוינת, לזכותנו להתנחל בכל מקום ברחבי ארץ ישראל, לזכותנו לירות במחבלים ולפוצץ את בתיהם גם אם הם מופיעים במקום שיש בו נשים וילדים – את ההצדקה לכל אלה לא נמצא במעשה היום יומי. זכותנו לזאת נמצאת במישור אחר לגמרי: בזכותנו להתקיים כעם, ובזכותנו על ארץ ישראל.
 
341. קיומו של עם ישראל
אבותינו התקיימו כעם יהודי בגולה, לא מפני שלא הייתה להם ברירה. הם זיהו את עצמם ונזדהו על ידי העמים שבתוכם ישבו על פי דתם היהודית. תקופות ארוכות היה עליהם לחץ להשתמד או להתבולל, אך הם לחמו על קיומם כעם, בהיותם מודעים לכך שמצוות התורה מטילות עליהם את החובה לשמור על ייחודם כיהודים, ואוסרות להתבולל בין האומות לתוכם גלו. הם שמרו על ייחודם כעם, מתוך שידעו כי שהותם בגלות תפסק בבוא היום, והם ישובו לציון ברינה גאולים ומשוחררים, שם ישובו ויקיימו את כל מצוות דתם.
והנה הגיעו ימים, בהם נסיבות החיים בארצות הגולה החלו מאיימות על קיומו של העם היהודי. תחילה על קיומו הרוחני, ואחר כך גם על קיומו הפיזי. או אז שבה ונתעוררה הכמיהה לציון, הארץ היחידה לה שאפו היהודים בכל ארצות פזוריהם, ואליה התפללו מכל קצות תבל. יהודים קמו ושבו אל ארץ אבותיהם, כאן ניסו להמשיך ולקיים את חייהם כעם, ולשמור על מורשת אבותם.
משעה שחזרנו לארץ, החלה המלחמה בינינו לבין הערבים. אין זו מלחמה בין צדק לצדק, ולא מלחמה על קיומנו הפיזי בלבד. זוהי מלחמה לקיום מסורת וערכים שעמנו נושא אותם בקרבו.
חלק מערכי היהדות מקובלים ונשמרים על ידי העם כולו; חלק מהם נשמר על ידי חלקים מן העם בלבד; אולם יש לזכור כי רק בהכרת המסורת והמורשת היהודית, רק באלה יסוד מוסד לכל הסבר על זכותנו לארץ הזאת.
 
342. זכותנו על ארץ ישראל
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כתוצאה מההבטחה שהבטיח ה' את הארץ אבות. "אם אומרים אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, ישראל אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". (רש"י לבראשית א,א).
כתוצאה מזכותנו זו על ארץ ישראל, רשאים היינו לצאת למלחמה ולכבוש את הארץ מידי המחזיקים אותה. ובכל זאת, גם בהתנחלות הראשונה בימי יהושע, וגם בהתנחלות שבדורנו, היו יושבי הארץ אלה שגרמו למלחמה, בדחותם הסדרי שלום שהוצעו להם על ידינו. לפני כיבוש עבר הירדן המזרחי שלח ישראל שליחים לסיחון בבקשה להרשות לו לעבור דרך ארצו. לו הסכים סיחון לבקשה זו – היה עבר הירדן המזרחי נשאר בשליטתו. כיון שסרב ויצא למלחמה – נכבש עבר הירדן המזרחי. (במדבר כא). את הסיבה לסירובו מגלה משה: "כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו, למען תתו בידך כיום הזה". (דברים ב,ל).
לפני כיבוש עבר הירדן המערבי שלח יהושע כתבים ליושבי הארץ, והציע להם להיכנע לו נכנעו – היו אבותינו מתיישבים ביניהם, מבלי לפנות אותם ממקומם. הם העדיפו מלחמה (פרט לגבעונים שנכנעו לאחר המועד שנקבע להם), נוצחו, והארץ יושבה על ידי ישראל. את הסיבה לסירובם להיכנע מגלה ספר יהושע: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל... כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחינה". (יהושע יא כ).
אותו תהליך חזר בהתנחלותנו החדשה בארץ. הגבולות שנקבעו ע"י האו"ם ("גבולות 47") היו צרים ומצומצמים. הישוב היהודי קבל אותם – הערבים התנגדו להם. כאשר יצאו הערבים למלחמה נוצחו, ואז – הורחבו הגבולות לגבולות הראשונים של המדינה, ("גבולות 48"). ממשלת ישראל קבלה גבולות אלה כגבולות סופיים, ולא טענה לזכותנו על ירושלים יהודה ושומרון. הערבים רצו לצמצם שנית את שטחה של מדינת ישראל, לא נענו לבקשה לחדול ממלחמה, וכתוצאה מהתקפתם הורחבו גבולות ישראל כפי שהם היום.
"לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב". (דברים ט,ה).
 
על מוסר במלחמה
343. הגישות למלחמה
מקובלות בעולם שלוש גישות עקרוניות ביחס אל המלחמה:
גישה אחת שוללת את המלחמה מכל וכל. המלחמה הנה דבר פסול מעיקרו, יהיו אשר יהיו גורמיה. כל הבא בעקבות המלחמה – שלילי אף הוא. גישה זו נובעת מרגש אנושי עמוק הסולד מהרג בכל צורה. אומות ומדינאים מרבים בימינו לבטא גישה זו, אך ממעטים לנהוג לפיה. משעה שהחלטנו להבטיח את קיומנו בכל מחיר, וויתרנו על כבוד להוסיף ולהיות כבשה בין שבעים זאבים. שוב אין זה ממידת היושר להציג את המלחמה כדבר פסול מעיקרו.
גישה שניה, המקובלת על מחנכים כיום, מציגה את המלחמה כרע הכרחי. כלומר שלום עדיף על מלחמה, אך שעה שאין דרך אחרת להגן על קיומנו – מותר לצאת לקרב. יתכן שזוהי הדרך הנכונה לבני אדם לראות את המלחמה, אך אין היא הדרך היחידה.
 
לאנשי צבא יתכן שתהא מקובלת גישה אחרת. כדי שחיילים יהיו לוחמים מעולים, צריך שיהיה בהם ששון קרב. עליהם להיות גאים בקרבות בהם נטלו חלק, ולהתחרות על הזכות לצאת לקרב. חיילים צריכים להאמין שיש מלחמות צודקות, ויש מלחמות בלתי מוצדקות. מלחמה צודקת היא מעשה שיש לעשותו בכל הלב. אל נטעה: אין המלחמה דבר יפה. יש בה מסדרי ניצחון ודגלים מתנופפים וכותרות עליזות בעיתונים; אך יש בה גם חברים רבים הרוגים, ומודעות אבל. פנים רבות למלחמה, חלקן מכוערות. אך מלחמה להגנת עם ישראל ולכיבוש ארץ ישראל, היא מלחמת מצווה ומעשה שיש בו גדולות, ולאנשי צבא היציאה למלחמה כזאת היא זכות וכבוד.
 
344. האדם במלחמה
גם אם מלחמת מצווה היא מעשה מוסרי וחשוב, יש לזכור שהאדם הנלחם בה הורג בני אדם. הוא עושה דבר העומד בניגוד לאחד הערכים היסודיים שביהדות: "לא תרצח". עלינו לשמור על צלם האלוקים שבלוחם, ולהימנע מלהפוך את ההרג למטרה לשמה ולערך בפני עצמו.
זאת ועוד: יש באדם תאוות רצח ולהיטות לנקם לא פחות משיש בו הבנה ורחמים. אם אנו סומכים על המידות האנושיות שבנו, יש לזכור כי אנושיות פירושה אמנם אהבה, חמלה והתחשבות, אך היא כוללת גם קנאה, שנאה וזלזול בזולת.
כדי שההרג במלחמה לא יהיה רצח, חייב החייל לזכור גם במלחמה על מה הוא נלחם. כאשר אנו מאמינים בצדקת מעשינו, בזכותנו המוסרית להלחם את מלחמות ה' בארץ ישראל; כאשר אנו חשים עצמנו כשליחי עם ישראל וכמגני עם ישראל – או אז המלחמה היא מלחמת מצווה, והאדם הלוחם בה מקדש שם שמים.