בין אדם לחברו (סעיפים 15-41)
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בין אדם לחברו (סעיפים 15-41)

מתוך: דיני צבא ומלחמה
תוכן המאמר:
בין דתיים ללא דתיים
התנהגות בחברה
דמותך כשומר מצוות
גניבה


בין אדם לחברו (סעיפים 15-41)

 

בין דתיים ללא דתיים
15. מיעוט מול רוב
החיילים הדתיים הם בדרך כלל מיעוט במסגרת שהם מצויים בה. אדם הנמצא במיעוט עובר בהכרח לעמדת התגוננות: כולם אומרים כך, ואתה צריך לעמוד נגד רבים, להסביר, להתנצל, להתגונן.
 
במסגרת ההסדר קיים מצב הפוך: היחידה כולה היא של חיילים שומרי מצוות, ושוב עולה השאלה: איך תוצג היחידה בפני שאר החיילים: האם היא חייבת להיות למופת, או שמא די לה לעשות את מלאכתה כראוי?! האם תפגין עליונות, או תשתלב בחברה כולה?!
 
איזו עמדה יגבש לעצמו חייל דתי, הנמצא בין לא דתיים? להתגונן – אין לו כל סיבה; להתקיף – עלול הוא מהר מאוד למצוא עצמו מנותק מסביבתו מבחינה חברתית – ואסור לו לשכוח שהוא חלק מיחידתו, לחיים ולמוות.
 
הפתרון הרצוי הוא בכוון זה: יעצב הפרט את הכרתו הדתית, ויהיה מוכן להסביר הסברה עניינית דברים שאינם מובנים לסביבתו.
 
מה נובע מהכרה דתית של אדם? כחייל צה"ל, הנלחם לשלומו של עם ישראל ולשליטתו על ארץ ישראל, נלחם הוא על רעיונות דתיים. קל להסביר את רוב פעולותינו בארץ מנקודת מבט דתית, בקלות רבה יותר מאשר מנקודת מבט חברתית: איזו זכות חברתית יש לנו לתפוס את הארץ מיושביה הערבים? מה זכותנו לתבוע מיהודי העולם כולו להטות שכם לקיומה של מדינת ישראל? מדוע דורשים אנו מיהודי העולם לעלות ולחזק את המדינה?
 
לכל אלה הצדקה אחת: ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל ע"י בורא העולם. הקשר שבין כל יהודי באשר הוא לארץ ישראל קיים בזכות הבטחת הארץ לאבות.
 
בכך שונה החייל הדתי מחבריו: הוא דורש זכויות בגלל אמונתו ובאותה מידה מטיל על עצמו חובות הנובעות מאמונתו: הוא מקיים מצוות גם אם הן מגבילות אותו. החייל שאינו דתי, לעומתו, דורש זכויות הנובעות מהזיקה הדתית הקושרת את עם ישראל לארצו, אבל את החובות מטיל הוא על זולתו: הערבים חייבים לפנות לנו את הארץ: יהודי העולם חייבים לתמוך בנו – אבל הוא עצמו אינו מקיים מצוות כאשר הן מגבילות אותו.
 
מנקודת מבט זו קל להצדיק את עמדתו של החייל הדתי, מזו של חברו שאינו שומר מצוות.
 
לא כך נראים הדברים בעיני אנשים לא-דתיים. כתוצאה ממבנים חברתיים שונים נוצר מצב בו הצבור הדתי מותקף – ועקב כך מתגונן; העיתונות והרדיו מבקרים את צבור שומרי המצוות, עד כי רבים מניחים, כי אדם דתי הוא חייב, כל עוד לא הוכח שהוא זכאי. נוצר "מוסר כפול": באים בטענות נגד אישים ומוסדות בצבור הדתי על דברים המקובלים על כל גוף במדינה, והטענה היא: אני אינני דתי. אבל אתה, כיצד אתה עושה זאת?
 
טענות כאלה גוררות ויכוחים מרובים. כדאי ללמוד כיצד מדברים וכיצד מתווכחים.
 
16. ויכוחים
ויכוח הוא אמנות לא קלה. קשה לנצח בויכוח, אבל מן הנמנע הוא לשנות את עמדתו של הזולת בגלל ויכוח. מסיבה זו יש לשקול היטב לפני ויכוח מה תהיה התועלת שבו, מה הנזק העלול לצאת ממנו, וכיצד יתנהל.
 
לראשונה יש לקבוע עמדה אחת: מטרתו של ויכוח אינה להתנצח ולעקוץ את הזולת, אלא להחליף דעות ולהסביר עמדות. חיילים לא-דתיים הם חסרי ידיעות בסיסיות במידה מדהימה, ובדרך כלל האינפורמציה שלהם שאובה מעיתונים עוינים בלבד. הסברה עניינית תפיג ערפל רב, ותועלתה מרובה. ויכוח לשם ויכוח – יביא לחידוד עמדות, ונזקו מרובה.
 
17. ניהול השיחה
לראשונה, נחליף את מטבע הלשון "ויכוח" במונח "שיחה". מונח זה מרגיע יותר, אינו מכריח את הזולת להתנגד לדבריך, ומניח גם לך לשמוע בסבלנות את דברי חברך.
שיחה טובה צריכה לכלול כמה שלבים, החוזרים ועולים במהלכה:
 
א. קביעת נקודות המוצא שאינן עומדות לדיון בשיחה זו. ("אני מקבל כנתון כי הקב"ה נתן תורה לישראל, וכלל בה את דיני אישות. אתה מניח שדינים אלה הם פרי התפתחות חברתית").
 
ב. קביעת האינפורמציה הבסיסית שאין עליה מחלוקת: ("אינני יכול להוכיח באופן מוחלט כי אמנם תורה ניתנה בסיני; ואתה אינך יכול להוכיח באופן מוחלט כי תורה לא ניתנה בסיני"; "אני מסכים אתך כי דיני אישות עלולים לגרום סבל לבני אדם: כהן המתאהב בגרושה סובל סבל רב").
 
ג. קביעת הנושאים בהם דנים: "("אני אסביר לך מדוע יש לי הצדקה לתבוע מכל הצבור במדינה לקבל על עצמו את דיני אישות; אתה תסביר לי מדוע מבנה המשפחה ללא דיני אישות יהיה מוצלח יותר").
 
ד. הדיון והמסקנות: ("חילוקי הדעות בינינו הם תוצאה ישירה של נקודות מוצא שונות שתוארו באות א' " "חילוקי הדעות בינינו נובעים מאינפורמציה לא מדויקת שהייתה בידי או בידך באות ב'"; "חילוקי הדעות בינינו נובעים מהערכה שונה שאנו מעריכים את התועלת לצבור ואת הצער ליחיד העשויים לנבוע מדיני אישות").
 
שיחה המתנהלת במתכונת זאת, כאשר אינה קולנית ואינה קנטרנית פותחת לבבות, מרחיבה אופקים, ותועלתה מרובה.
 
18. דוגמאות
נביא כאן ניתוח של שתי טענות נפוצות בחברה הישראלית, כדי להראות כיצד ניתוח הטענות בדרך שתוארה למעלה מקהה את חריפותן:
 
1. "הדת היא עניין נעלה מכדי שיעסקו בה פוליטיקאים. יש לפזר את המסגרות הפוליטיות הדתיות".
 
מהן ההנחות המסתתרות מאחרי עמדה זו:
(א) מסגרת פוליטית היא מסגרת שלילית;
(ב) כיוון שהדת הנה נעלה, אין צורך לסייע לה באמצעות מסגרות פוליטיות. עניני הדת יוכלו "לדאוג לעצמם".
 
נבדוק עתה את ההנחות:
אם אמנם מסגרת פוליטית היא מסגרת שלילית, צריך הטוען להתנגד לכל התארגנות פוליטית למען מטרות נעלות. לדוגמה: בטחון מדינת ישראל, שהוא ערך חשוב, נשלט על ידי הכנסת (גוף פוליטי), דרך הממשלה (גוף פוליטי), באמצעות שר ממונה ע"י מפלגה.
 
אם אמנם עניין נעלה אינו צריך מסגרות פוליטיות, והוא יכול "לדאוג לעצמו", צריך להסיק מהנחה זו כי אין צורך שמפלגות פוליטיות ילחמו למען רווחה סוציאלית ולמען צדק חברתי.
 
הנה כי כן, ניתוח ההנחות הראה כי הטענה מבוססת על עמדה מסתייגת מן העניין הדתי, ולא על ההנחות שעליה היא בנויה.
 
2. "הדתיים כמיעוט כופים על רוב המדינה חוקים בעלי צביון דתי. זוהי כפיה דתית, והיא נוגדת את הדמוקרטיה".
 
מהן ההנחות המסתתרות מאחרי עמדה זו?
(א) חוק הוא דמוקרטי כאשר רוב הציבור מסכים לו.
(ב) כאשר מיעוט מעביר חוק המחייב את הכל – הוא עושה מעשה שלילי.

 

נבדוק את ההנחות במסגרת אחרת:
מה תהינה תוצאות של משאל עם שיציע לקצץ בדירות שרד של שרים; להעניק חינוך גבוה לכל; להפחית את שעורי מס ההכנסה וכדומה? האם בגלל זאת החוקים והתקנות הללו אינם דמוקרטיים? החוקים נקבעים ע"י רוב נבחרי העם, ולא על ידי רוב העם. מדינה דמוקרטית היא מדינה המטילה סייגים על הרוב, לטובת המיעוט שבה. מדינה טוטליטרית היא מדינה המכניעה את המיעוט בכוח הרוב. מדינת ישראל מממנת את מערכת השיפוט המוסלמית, למרות שרוב הצבור אינו זקוק למערכת שיפוט זו.

 

כיצד מעביר מיעוט חוקים המחייבים את הכל? דבר זה נעשה כחלק מהמבנה של השלטון בישראל. מפלגות שונות, בעלות עמדות מגוונות, צריכות להגיע לכלל הסכם בעניינים שונים ולבחור ממשלה שתפעל בכוון מוגדר. כיצד נעשה הדבר? כל אחת מהמפלגות מוותרת על חלק מעקרונותיה, כדי שיווצר סך הכל של מערכת עקרונות המקובלות על רוב נבחרי העם, ועל פיהם אפשר יהיה להקים ממשלה ולנהל את המדינה. במילים אחרות – כל מפלגה "סחטה" ויתור משאר המפלגות, ובזה כפתה דעתה על רוב הצבור. זוהי דמוקרטיה: רוב הנבחרים מגיעים למסקנה תוך פשרה.
 
19. נקודת המוצא בשיחה
בדוגמאות אלה הייתה נקודת המוצא של השיחה גישה חברתית אחת לשני המשוחחים. יש לשים לב לעניין זה, כי התעלמות ממנו תעלה את השיחה על שרטון מיד בצעדיה הראשונים. אם נקודת המוצא היא עיונית-דתית: אני מאמין שהקב"ה נתן תורה וצווה כך וכך – מסתיימת השיחה מיד. הצד השני בשיחה אינו מקבל הנחה זו, ועל כן אי אפשר להגיע להבנה. אם נקודת המוצא היא חברתית, הגישה היא זו: אני מאמין בתוקפם של תורה ומצוות. אתה מאמין בתוקפם של עקרונות דמוקרטיים/סוציאליסטיים/קפיטליסטיים וכו' וכו',. עכשיו נראה, כיצד אנשים המחזיקים בגישות שונות כאלה יארגנו את חייהם המשותפים, את מדינתם ואת צבאם תוך ויתורים הדדיים.
 
יש להבין היטב מה בין דיון על בסיס גישה חברתית, לבין דיון על בסיס גישה פילוסופית. בגישה הפילוסופית עוסקים במקורן של הדעות השונות בדיון, ובאמת שבכל דעה מחזיקה בה. הגישה החברתית מתעלמת מענייניים אלה, היא מסתכלת בעובדות: חלק מהציבור חושב שדבר מסוים הוא נחוץ. חלק אחר חשוב שדבר אחר חיוני. הבעיה היא איך אפשר להפעיל את המדינה כך שכל חלק מהציבור יקבל את הדרוש לו. העובדה שדעותיו של האחד נעוצות בהסכמה חברתית, ושל השני נעוצות בהתגלות בסיני אינן משנות את מהות התביעות: החברה בנויה מחלקים המציבים דרישות שונות, ועליה למלאם ככל יכולתה.
 
יתכן, כמובן, שהשיחה לא תיגמר בהסכמה – שהרי נקודות המוצא שונות. אבל במקרה כזה, חשוב ביותר להבהיר מדוע לא הייתה הסכמה; כיצד נקודות המוצא או עובדות ההתייחסות השאירו את השאלה פתוחה. הבהרה זו – כמוה, כמעט, כהסכמה.
 
20. עם עיקש תתפל
לפעמים הויכוח הוא על בסיס קנטרני: המנצח הוא לא זה שמשכנע יותר, אלא זה שמצליח לעקוץ וללגלג; ויכוח כזה נערך בפני "קהל", ותגובותיו הן ה"מאשרות" אם הטיעון "הגיוני" אם לא.
 
ויכוח כזה כדאי להיכנס אליו רק אם אמנם חריף לשון הנך ורק כאשר שתיקתך תתפרש ככישלון עמדתך – אך גם הנכנס לויכוח כזה צריך לדעת כי אין בו חיוב, ותועלתו רק בהשתקת מתגרה.
 
לויכוח כזה כללים משלו: נוח בו להעביר לזולת את שהוא דורש ממך: אתה נדרש להוכיח את צדקתך – יוכיח הזולת את צדקתו; אתה נדרש להראות מדוע דבר פלוני טוב, יוכיח הזולת מדוע הוא רע.
 
אבל, כאמור, ויכוח כזה אינו מקרב לבבות, ואינו משנה עמדות. הוא בדרך-הכל בידור לצופים בו, והוא גורם לעוינות ולניכור בין חברים.
 
התנהגות בחברה
21. הצבא כמקום מפגש
רוב המתגייסים לצה"ל היו עד לגיוסם אך ורק במסגרת בה התחנכו. נערים לא-דתיים בדרך כלל לא היו במגע חברתי קרוב עם נערים דתיים, בני קבוצים לא חיו עם בני עיר, וכדומה.
 
פגישה זו גורמת לכך, שהדמות של צעיר דתי מסוים נקבעת בלב חבריו כדמות של הצעיר הדתי. עניין זה מטיל אחריות: בידו לקדש את השם, ובידו לחלל את השם.
"ואהבת את ה' אלוהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות.
מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". (יומא פו)
 
אחריות זו עלולה לגרור צעירים מעטים להתנהגות ראוותנית שאינה הולמת.
 
22. היה מה שהנך!
לעתים מתאמצים חיילים דתיים להגיע להישגים גבוהים בתחום הצבאי, בגלל הרגשה שאדם דתי חייב להיות מופת לכל. הם נוטים להתנדב גם בשעה שהדבר מכביד עליהם במיוחד, ומציבים לעצמם דרישות גבוהות מאלה הנדרשות מחבריהם.
 
יש להבחין בין חייל דתי שהוא חייל למופת בגלל הכרתו הדתית, לבין חייל הרוצה להיות מופת בגלל רגש נחיתות מיותר.
 
נקודת המוצא להתנהגות צריכה להיות זו: העובדה שהנך דתי אינה מטילה עליך כל חובות נוספים בתחום הצבאי. היה מה שהנך – פעל פי רגשותיך ויכולתך. אל תפגין ואל תציג.
 
יש לדעת להפעיל גישה זו כלפי אלה המערבבים את התחומים, ומצהירים בפה או ביחסם אליך "נראה כיצד דתי זה יוכיח את עצמו". בשעה שגישה זו קיימת, מן הראוי להעמיד מולה גישה הפוכה: "ואני מקווה שגם אתה תוכיח את עצמך, סוף סוף אין לך תורה ומצוות המסייעים לך בכך".
 
לאחר שאדם קבע עמדה יציבה ביחסו אל החברה שהוא נתון בה, חייב הוא לתת לעצמו דין וחשבון מה תורמת השקפת עולמו הדתית להתנהגותו כחייל. אז יגיע להתנהגות מאוזנת.
 
23. גישה מאוזנת
הגישה של חייל דתי, היא זו: חובתו כיהודי שומר מצוות להיות חייל טוב. הוא מתאמן ברצינות, כיון שיהודי חייב הוא להשתתף ביעילות במלחמה שעם ישראל עלול להיות נתון בה.
 
אנו מצווים להגן על עצמנו ועל אדמתנו בנשק, ולא לסמוך על נסים;
"הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי, שהייתה על פי השם, ובמקומות רבים" (רמב"ן לבמדבר יג ב).
 
הביטוי המעשי של מצווה זו כיום הוא השרות בצה"ל. חייל שאינו יודע להפעיל את נשקו כהלכה, עובר על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אינו מסוגל להשתתף בקיום המצווה לכבוש את הארץ, וסופו ממיס לבב אחיו כלבבו.
 
חייל דתי, הוא חייל טוב, לא בגלל רגש נחיתות הבא להוכיח ש"גם דתיים הם חיילים טובים", ולא מפני גישה יהירה שמטרתה להראות שהוא נעלה מחברו, אלא מפני שחינוכו ואמונתו מחייבים אותו לדעת להלחם כהלכה, כדי למלא את חובתו כיהודי מאמין.
 
דמותך כשומר מצוות
24. דקדוק בהלכה
יחס דקדקני להלכה מעורר אך כבוד. אנשים שאינם דתיים אינם רגילים לראות בני אדם המוותרים על נוחות ועל הנאות מתוך שמירה על ערכים. דמותו של חייל המדקדק במצוות, ויחד עם זאת, ומשום כך עושה כהלכה את המוטל עליו במישור הצבאי – דמות זו נעשית למופת.
 
הדקדוק בהלכה מתבטא במצוות ה"קטנות", שאדם דש בעקביו: הקפדה על נטילת ידיים וברכות; תפילה בצבור; תפילת מנחה ומעריב ודומיהם.
 
25. לא להתבייש!
חלילה לו לאדם להסתיר את העובדה שהוא שומר מצוות. התמונות מוכרות: חייל חובש כובע עבודה, כדי שלא לחבוש כיפה; אדם מעמיד פנים כקורא עיתון בסיומה של ארוחה – ושפתיו דובבות ברכת המזון; כל אלה מראים על עמדת התגוננות קיצונית: אדם מוותר על ערכיו, כדי שאחרים המזלזלים בהם לא יראוהו עומד על שלו.
 
לפעמים גישה זו היא נחלת מפקדים דתיים, החוששים שחייליהם הדתיים ינצלו את המשותף ביניהם, ויבקשו זכויות יתר. גישה זו מופרכת מיסודה: עובדה, לא ידועים מקרים בהם מפקדים לא-דתיים העמידו פני דתיים, כדי שחיילים לא דתיים לא ידרשו זכויות יתר... מפקד היודע את עבודתו ומכיר את כחו, ידע להענות לבקשה צודקת, ולסרב לבקשה לא מוצדקת, ויהי המבקש אשר יהי.
 
26. הסברת ההלכה
אדם שאינו שומר מצוות מתקשה להבין שההלכה בנויה בשני מישורים: מישור ה"לכתחילה" ומשיור ה"דיעבד". יש הבדל בין דרישות ההלכה מאדם הנמצא בביתו, בתנאי רווחה ובלא לחץ זמן, לבין אדם הנחנק מחוסר זמן בצבא. השאלות הן תמיד מסוג זה: "תמיד אתה נוטל ידיים בהרבה מים. כיון שיש עכשיו מחסור במים אתה מרטיב רק את האצבעות – משמע, אתה מוותר על שמירת המצווה". או "תמיד אתה מפסיק לעבוד בזמן הדלקת נרות במדויק, ומדוע עכשיו, כדי שתוכל להגיע לחופש, אתה מוכן להמשיך ולנסוע עשר דקות נוספות"?
 
שואל השאלה מניח כי ההלכה קשוחה וקפואה, ואינה מתחשבת במצבים משתנים של האדם. ולא היא: כאשר יש מחסור במים – אין ליטול ידים במים מרובים. בזמן מחסור חובה לצמצם במים, וליטול רק עד קשרי האצבעות. בדרך כלל יש להפסיק מלעשות מלאכה בשעת הדלקת הנר. בתנאי לחץ – אין צורך להוסיף על השבת מלוא הזמן שמוסיפים בשבת רגילה.
 
החייל הדתי ימצא הזדמנות להסביר עניין זה לחברו, כי חוסר הבנה של דבר זה מביא לתפיסה מסולפת של דרישות ההלכה במצבים משתנים.
 
27. דוגמה אישית
מצוות הוכחה היא החובה המוטלת על אדם למנוע מחברו מלעבור עבירה. החובה מוטלת כאשר התוכחה אמנם עשויה להביא לתוצאות חיובית. אם בגלל תוכחה יבעט מקבל התוכחה, וימשיך לעשות את מעשהו להכעיס ולהקניט, השיגה התוכחה הישג הפוך: במקום למנוע אדם מלעבור עבירה – גרמה לו לעבור עבירה חמורה יותר, הפכה את השוגג למזיד. (ע"פ תר"ח, מ"ב ו).
 
בצבא יכול אדם למלא את מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" בדרך הדוגמא האישית. קשה ביותר לשנות את עמדותיהם של חיילים שחונכו חינוך המתנגד לשמירת מצוות. אבל רבים רבים הם החיילים ה"דתיים בבית"; ה"דתיים בלב", ה"דתיים כשאין רואה". כאשר נמצא בחברה כזאת חייל השומר מצוות בלא להתבייש ובלא להעמיד פנים – מתגלים לפתע דתיים נוספים, מתקבץ מנין, ומתחילה להיווצר קהילה קטנה שומרת מצוות.
 
קורה וכל הרצון הטוב אינו מצליח לישר הדורים. מפקד עקשן מטיל משימה שאינה ניתנת לביצוע בלא חילול שבת; דורש דרישות המונעות אפשרות תפילה; מתיר תנאים בהם המטבח נטרף. נגד כל אלה יש לעמוד בתוקף.
 
חוקי מטכ"ל והרבנות הצבאית הראשית עומדים לימינו של חייל בכל אלה, ואין להתבייש מלהסתייע ברבנות הצבאית, או בפנייה לנציב קבילות החיילים. לפי הפקודות אין תוקף חוקי לפקודה הנוגדת את ההלכה. הסנקציות שעשויים לנקוט נגד מפקדים כאלה הן חמורות ביותר, והמפקדים יודעים זאת.
 
יש וגם הפקודות אינן מועילות, ומפקד עקשן עומד על כך שחייל יחלל שבת או יעבור עבירה. צריך לדעת, שישיבה בבית סוהר אינה דוחה שבת. הדבר אינו נעים – אבל בהחלט אינו בגדר "פיקוח נפש".
 
כאשר חייל מקבל פקודה לחלל שבת, יש להביא בחשבון שתי עובדות אלה:
 
מצד אחד, שונה פקודה לחלל שבת מכל פקודה אחרת, בכך שבפקודה רגילה צריך לבצע את הפקודה, ואחר כך להתלונן על המפקד שפקד לבצע פקודה בלתי חוקית. בשבת – לאחר שנתחללה השבת, התלונה לא תשנה את העובדות, ולכן יש להתריע על כך לפני בצוע הפעולה.
 
מצד שני, אם יש ספק פיקוח נפש, והמפקד האחראי במקום אומר כי בצוע הפעולה חיוני והוא דרוש כדי להבטיח חיי אדם או מיתקנים, או שליטה של צה"ל באזור מסוים – יש לקבל את ההסבר ולבצע את הפעולה.
 
אם ברור לחייל שהפעולה אינה בכלל פיקוח נפש הדוחה שבת, יש לסרב לבצע את הפעולה. (פה"צ 62).
 
יש לזכור שוב ושוב: צה"ל הוא צבאו של עם ישראל – ובתור שכזה הוא חייב לתת לכל יהודי אפשרות מלאה לשמור מצוות במסגרת הצבאית. החייל מקבל זמן ואמצעים לשמור מצוות, לא כיוצא מן הכלל וכיוצא דופן, אלא כזכות שצה"ל חייב להעניק לו, בגלל עצם היותו צבא ההגנה לישראל.
 
עם זאת – יש לדעת גבולות. יש להבחין בין עיקר וטפל, בין דין למנהג, בין הלכה לחומרה. אסור לוותר בענייני הלכה, אך גם אין להפריז בבקשות שאינן חיוניות. מציאת איזון זה מחייבת הכרעות מרובות – אבל קבלת החלטות היא נחלתו של כל יהודי, ושל יהודי-חייל בפרט.
 
לדוגמא: לפי פקודות מטכ"ל יש לתת לכל חייל הרוצה בכך חצי שעה בבוקר לתפילת שחרית. אין סיבה לוותר על חצי שעה זו, כיון שויתור של אחד, יגרום לשלילת הזכות מחברו – ולא תמיד חברו יוכל לעמוד בלחץ הזמן. מצד שני, אם התנאים הם כאלה שבמקרה מסוים אי אפשר לקבל את הזמן המוקצב לתפילה – ישכימו להתפלל בזמנם הפנוי, ולא יעמדו על קוצו של חוק מטכ"ל.
 
בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך!
 
29. הצדקה אידיאולוגית לפקודות בעיני דת
אין לשכוח כי הפקודות בענייני דת מגבילות במידה מסוימת את החברים שאינם שומרים מצוות. מטבח כשר מונע אפשרות לאכול מאכלים שלפעמים הם טעימים יותר; שמירת שבת מונעת לפעמים הכנת תה בכמות הנדרשת; ולעתים, גרוע מזה, חוסר ידיעה בארגון המטבח לשבת גורם לכך שהאוכל נשרף – והיחידה נשארת רעבה בשבת בגלל מספר קטן של דתיים הדורשים מטבח כשר.
 
כאשר אדם רעב בשבת בגלל אוכל שרוף – קשה לדבר באוזניו דברי הגיון. את התשובה לשאלות אלה יש להשיב לחברים מראש, שעה שאין עניין מסוים לוחץ.
 
חברה כוללת אנשים בעלי דעות שונות ואורח חיים שונה. הדרך היחידה שחברה יכולה להתקיים, היא בויתורים הדדיים. חיילים שאינם שומרים מצוות מנהלים בצבא אורח חיים המפריע לחיילים דתיים (עישון בשבת, רדיו וטלוויזיה וכו'); לעומת זאת מצויות הגבלות שבלעדיהם לא יוכלו חיילים דתיים לשרת במסגרת צה"ל: אם המטבח טרף – יהיו הדתיים נאלצים להפסיק לאכול מבושל; אם המטבח יפעל בשבת – תהיה השבת יום צום לדתיים.
 
אוכל פחת טעים בשבת, או אפילו אוכל שרוף לעתים רחוקות – זהו המחיר שחייל שאינו שומר מצוות משלם תמורת הזכות שצה"ל יהיה צבא של כל עם ישראל.
 
30. בזכות – ולא בחסד
זכויותיו של החייל הדתי בסיפוק כל צרכי דת – הנם זכות שחובה על הגופים האחראיים לכך לספקן לו. אל ירגיש חייל דתי את עצמו "מעורר בעיות" כאשר הוא דורש מטבח כשר, כשם שחייל אחר אינו מרגיש עצמו "מעורר בעיות" כאשר הוא מתלונן שאין האוכל מספיק, או שאין השק"ם מגיע לעתים מזומנות. צבא ההגנה לישראל הוא צבאו של עם ישראל – ובתור שכזה הוא חייב לתת לחייל הדתי את מלא האפשרויות למלא את חובותיו לאומה במקביל למילוי חובותיו בהלכה.
 
לא על החייל הדתי להצביע דרכים כיצד לארגן מטבח כשר, או כיצד לתכנן את העבודה בדרך שלא תתחלל השבת; כשם שלא החייל הדורש אוכל טעים נדרש להיכנס למטבח לבשלו, ולא הדורש חופשה נדרש להצביע תכנית עבודה. דאגה זו מוטלת על הצבא, והחייל הדתי צריך לקבל את המגיע לו – בזכות ולא בחסד.
 
חייל העומד על שלו בכבוד, יקבל את המגיע לו בכבוד.
 
גניבה
31. "השלמת ציוד"
גניבת צמוד צבאי קרויה "השלמת ציוד" – והיא נחשבת כדבר פחות חמור מגניבה רגילה.
 
אין הבדל בין גניבת כסף מכיסו של חבר, לבין גניבת ציוד צבאי שאבד לך, ואפילו אם הרכוש אבד שלא באשמתך. על שני אלה נאמר "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא) אין לשקר לאפסנאי כדי לקבל ציוד נוסף; וכמו כן אין רשות לקחת רכוש צבאי כמו: בגדי עבודה ותרמיל, לשימוש אזרחי.
 
32. מטעים שבדרך
חיילים נוהגים לשלוח יד בפירות מטעים כאשר עוברים במטע בזמן אימונים או פטרולים. יש לדעת כי כל עוד בעל המטע לא נתן רשות לקטוף פירות – אין סמכות לאיש, וגם לא לפועל העובד במטע, להרשות לזרים לקטוף ולאכול מן הפירות. (השווה ב"ק קיט, א' משנה תרומות ג,ד). האיסור חל על מטעים של יהודים ושל ערבים באותה מידה.
 
הקוטף פרי שלא ברשות, ורוצה לאכול אותו – אסור לו לברך עליו, שכן ברכה זו נחשבת לגידוף שם ה'. (ב"ק צד).
 
אותו דין למטבח הצבאי, שאין לקחת ממנו מזון שלא ברשות האחראים לדבר.
 
33. חובה לעזור
חובה על אדם לעזור לזולתו כאשר הוא נמצא במצוקה. כאשר נמצאים במסע מפרך, ואחד החיילים אינו יכול לעמוד בו – חובה על המסוגלים לכך לעזור לו לשאת את חפציו או לתומכו. כאשר נמצאים בלחץ של זמן, חובה לעזור לזה שאינו מצליח להספיק ולסיים את המוטל עליו. ועל זה נאמר "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג).
 
עזרה זו מותנית בכך שזה שעוזרים לו יעשה גם הוא כמיטב יכולתו. אם חייל מבזבז את זמנו, ולבסוף אינו מספיק להתכונן למסדר, אין חובה על אחרים להכין את חפציו במקומו, וגם על זה נאמר "עזוב תעזוב עמו" (ב"מ לב).
 
34. השתמטות מתורנות שתוטל על אחר
כאשר מוטלת על הקבוצה משימה, והיא צריכה להתבצע בשלמות על ידי הקבוצה כולה, אסור לאחד החיילים להתחמק מהשתתפות במשימה, אם חלקו יוטל על אחרים. כמובן: שחרור מטעמים מוצדקים – מותר. אבל לבקש שחרור מטעמים לא מוצדקים – אסור.
 
כאשר מוטלת עבודה על חלק מן החיילים, ושאר החיילים חופשיים אותה שעה לנפשם – אסור לחייל שהעבודה הוטלה עליו לבקש שחרור מטעמים לא מוצדקים, כי העבודה שהוטלה עליו תעבור לחברו. אבל חייל היודע שעשויים לדרוש מכמה חיילים לבצע עבודה, מותר לו לבקש מראש, לפני שהעבודה הוטלה על חיילים מסוימים, שחרור מן העבודה, ואפילו אם הוא משיג שחרור זה ע"י קשרים אישיים בלבד. אמנם: בבקשה זו אין איסור, אבל מבחינה חברתית נזקה מרובה (ע"פ חו"מ קסג ש"ך יח).
 
35. ערבות הדדית
כל ישראל ערבים זה לזה, ואסור לאדם ליצור תנאים בהם יוכל חברו לחטוא. לדוגמה: אסור להעסיק את האפסנאי כדי שאחר יוכל אותה שעה לגנוב מן האפסנאות; אסור להשאיל עט לצורך כתיבה בשבת, אסור לתת אוכל טרף לחיילים שאינם שומרים מצוות כדי שיאכלוהו.
 
אותו דין לעידוד עוברי עבירה: הצופה במשחק כדורגל הנערך בשבת, מעודד את המשחקים בכך שיש להם "קהל". כיון שמשחק כדורגל בשבת אסור, אין לעודד משחק זה.
 
פרטים נוספים, סעיף 182. (ע"פ גיטין סא,א; ע"ז ו,ב; סוטה מא,ב)
 
36. שקר
הלחץ בצבא כל כך גדול, שלעתים קרובות קל יותר לשנות בדיבור מאשר לבצע למעשה. יש לזכור כי השקר אסור גם במקרה כזה, על כל אי הנעימות הכרוכה בו.
 
אחד המשחקים הרגילים בצבא הוא "מתיחת" החיילים החדשים בצורה של אזעקה מדומה, התחפשות הוותיקים למפקדים ומתן פקודות מגוחכות, וכדומה. כל הדברים הללו הם בכלל אונאת דברים והם אסורים.
 
37. כינוי שם לחברו
בצבא דבקים כינוים לחיילים עד כדי כך שלעתים אין איש יודע את שם חברו. השימוש בכינויים מותר רק אם אין בהם כדי להעליב – אפילו אם השני רגיל לכינוי – עובר המכנה שם על "לא תונו איש את אחיו". (חו"מ רכ"ח, ה)
 
חובה על המפקדים להיות רגישים במיוחד לשימוש בכינויים של חיילים, שכן כינוי שמפקד משתמש בו נצמד ביתר מהירות לחייל.
 
38. איסור להציק
אסור להזכיר לאדם כישלונות שנכשל, או טעויות שטעה, או דברים שהוא מצטער בהיזכרו בהם. חייל שהתנהג פעם שלא כשורה – אסור להזכיר לו מעשיו הקודמים.
 
במיוחד יזהרו באיסור זה מפקדים, אצלם דק מאוד הגבול בין דבורים הנחוצים כדי לדרבן את החייל לבצע את המוטל עליו, לבין דבורים שאינם אלא התעללות והצקה. על דבורים אלה נאמר:
"שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו, ואין בו כח להעזר מהם".
(חינוך שמא).
 
39. עונשים
הסמכויות הניתנות בידי מפקדים רחבות, ולעתים התנאים מאלצים אותם להעניש את הכפופים להם. גם שעה שמפקד מטיל עונש, חייב הוא לזכור כי אסור לו להתאכזר לכפופים לו:
"ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך – להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו - שלא לרדות בפרך". (ויקרא כה מו ורש"י).
 
40. יחס לעובדי שירותים
ביחידות מבצעיות שונות מטופח לעתים יחס של זלזול מצד העוסקים בתפקידים מבצעיים לאלה העוסקים בשירותים. בתחתית הסולם החברתי מצויים עובדי המטבח והאפסנאות, הגם שעבודתם חשובה לא פחות מזו של חבריהם, ולעתים קשה יותר.
 
החובה להתייחס לכל אדם בסבר פנים יפות מכוונת לחיילים אלה, לא פחות משהיא מכוונת לשווים לך במעמד. הבעת תודה בקבלת ארוחה, שאילת שלום ופניה מנומסת – כל אלה הנם חלק ממצוות שבין אדם לחברו.
 
יחס אוהד לעובדי המטבח הוא עניין בעל חשיבות מיוחדת לחייל הדתי: מעמדם החברתי של מוסמכי הכשרות נמוך, ואילו האחריות המוטלת על כתפיהם כבדה. בזכותם תאכל היחידה אוכל כשר, ובגלל חולשתם – ייטרף המטבח.
 
מתן עורף חברתי חזק לעובדים אלה, ייתן להם כוח ורצון למלא את חובתם גם כאשר יאלצו להלחם עם חזקים מהם על כשרות המטבח.
 
41. השבת אבדה
המוצא אבדה, חייב להכריז עליה על מנת להשיבה לבעליה. לעתים קרובות רשום שם הבעלים על האבדה, קל לזהותו. אם לא – יש להכריז ולחפשו על מנת להשיב לו.
 
הרואה אבדה חייב לקחתה ולהכריז עליה, גם אם הדבר גורם טורח (חו"מ רנט, א)
 
אם אינו יודע מי הבעלים של החפץ שנמצא, יש להחזירו לאפסנאות, צה"ל הוא הבעלים של הציוד הצבאי, והחייל שקיבל אותו הוא "שואל" – ואינו בעלים.